התכנון בישראל הוא "תכנון מסדיר" המתבסס על תכניות מתאר שתפקידן לקבוע מדיניות תכנון באמצעות הגדרת שימושי קרקע. במילים אחרות, התכנון מבקש להגדיר, באופן נוקשה שלא פתוח לפרשנויות, מה ייבנה, היכן וכמה.
משום שטווח התכנון של תכניות המתאר נע בין שנים בודדות למעלה מעשור, לעיתים רבות, אישור התכנית כבר איננו רלוונטי ליוזמות פיתוח אשר נוצרו במקום מסוים, בזמן מסוים ואז נדרשים לפתרונות מהירים. כך לדוגמא הבהלה הממשלתית לדיור שצמחה על רקע המחאה החברתית של 2011 הצריכה, לפחות לכאורה, מציאת פתרון עוקף תכנון היררכי ארוך שנים שהתגבש בדמות הוד"ל (ואח"כ הותמ"ל). אבל זו רק דוגמה אחת, כדי להתמודד עם המציאות הזו, לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים במטרה לייצר גמישות בהליכים הבירוקרטים אשר תאפשר להתאים את התכנון לצרכים העולים מן השטח. ניתן לחלקם לשניים:
(1) המסלול "המזדמן"
כולל ניסיונות לקדם פתרונות החותרים נגד המבנה ההיררכי ומתאימים לסיטואציות נקודתיות או צרכים פוליטיים רגעיים. במסלול זה בולטות שתי דרכים: תכניות מתאר ארציות או מחוזיות עם הוראות מפורטות שמדלגות מעל התכניות אשר מתחתיהן בהיררכיה ומאפשרות להוציא מכוחן היתרי בנייה, כמו תמ"א 38 וכפי שתואר בפרק הותמ"ל.
הדרך השנייה היא קידום פתרונות באמצעות שינויים נקודתיים רבים. הם נעשים באמצעות תב"עות (תכניות בניין עיר, שהן למעשה תכניות מתאר מפורטות) החלות על שטח מצומצם ומשנות את העקרונות והכללים שנקבעו בתכנית המתאר שמעליהן בהיררכיה. כך למשל ההזדמנות להיפרד ממטרד תכנוני על חשבון יזם פרטי – בתמורה להענקת זכויות בנייה מוגדלות, הובילה לצמיחתם של מגדלים בלב שכונות מגורים נמוכות או על שפת הים.
דרך נוספת לקידום שינויים נקודתיים היא באמצעות אישור בקשות להקלות ושימושים חורגים.
(2) "המסלול המבני"
ניסיונות לייצר שינויים או אלטרנטיבה לשיטה עצמה. גם במסלול זה בולטות שתי דרכים: הראשונה ניסיון לייצר תכנון מתארי גמיש ללא שימוש בתכניות איזור שקובעות במדויק מה אפשר לבנות, איפה וכמה, אלא באמצעים שונים אשר מאפשרים יותר שיקול דעת.
בפועל אותם נסיונות מייצרים יצרי כלאיים אשר מצד אחד לא ממש מתווים כללים ברורים לתכנון ארוך טווח ומצד שני הן לא כלליות מספיק. בפועל הן משונות באופן נקודתי בכל מקרה. כך למשל תכנית המתאר של תל אביב, תא/5000, מגדירה "אזורי ייעוד" עבור מתחמים נרחבים המגדירים טווח מסוים לשיקול דעת שיינתן עבור כל מגרש ביחס לייעודו הסופי, השימושים שיוותרו בו, הזכויות שתינתנה בו והוראות נוספות שיחולו עליו. והנה, למרות השנים הרבות שהושקעו בתכנית והזמן הלא רב שחלף מאז אושרה, אנו עדים לניסיונות לערוך בה שינויים נקודתיים המטיבים עם בעלי עניין בכיכר אתרים ובמתחם התחנה המרכזית הישנה.
השנייה, היא באמצעות מסמכים חוץ סטטוטוריים; לאורך השנים, בארץ ובעולם, הומצאו מנגנונים אלטרנטיביים, המתקיימים במקביל לאלו המוגדרים בחוק כדי לחתור לקביעת מדיניות אחידה ובזמן קצר יותר. מסמך מדיניות, תכנית מתאר מחוזית / מקומית חלקית (לא ארצית), תכנית אב ותכנית אסטרטגית הן דוגמאות למסמכים המתווים מדיניות באמצעים שונים שאינם מוגדרים בחוק.
בעיריית תל אביב משתמשים בהם חדשות לבקרים. במרוצת השנים נערכו בעיר תוכניות מתאר לחנייה, למרתפים ולגגות כמו גם אי אלו מסמכי מדיניות ותכניות אב/אסטרטגיות. כך, לא רק שהתכנון מונע משיקולים נקודתיים או נושאיים ולא שיקולים רחבים (ארציים, מחוזיים או אפילו מקומיים כוללניים) אלא גם שהוועדה המקומית פועלת ללא אישור הוועדה המחוזית. זה בעצם מערער את המבנה ההיררכי ומכיוון שהמנגנון איננו מוגדר בחוק – לציבור אין אפשרות להתנגד.