ומה קורה בעולם?

תעשיית הלובינג האמריקאית

| מאת: מאיה קרול, תומר אביטל |

בכל מדינה בעולם חלים כללים שונים להסדרת תעשיית הלובי: באיחוד האירופי, למשל, כל פגישה של לוביסט עם בכיר מתועדת, והציבור יכול לקרוא מתי התקיימה, וסביב איזה נושא.

בארה"ב ישנה מצד אחד שקיפות מלאה ומאגרי מידע אינטרנטיים, אך מצד שני – הרבה לוביסטים שחורים ותופעה של "קניית" של חברי קונגרס. כחלק מהתחקיר יצאנו להתעמק ולבדוק מה קורה עם ענף הלובינג בארצות הברית ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו.

דגל ארה"ב

בשנים האחרונות תעשיית הלובינג האמריקאית הפכה לאימפריה

בארה"ב תאגידים משקיעים מיליארדי דולרים בלוביסטים, במטרה לקדם את האינטרסים שלהם בממשלה. לא פחות מ-10,000 לוביסטים מסתובבים בקונגרס האמריקאי, והם מממנים את חבריו בסכומי עתק ומצליחים להטות את הכף בהחלטות הממשלה.

אם הגעתם לעמוד הזה אתם כבר יודעים שלוביסט, המכונה גם "שדלן", מייצג מול המחוקקים והממשל אינטרסים של גופים שונים, עסקיים וציבוריים –  אף שהוא לא אחד מעובדיה.

לא רק בישראל – במדינות רבות בעולם לובינג הפך לאחד הכלים החזקים והפופולריים ביותר להשפעה על החלטות ממשלה. פעמים רבות העוסקים בלובינג הם עצמם יוצאי בית הנבחרים המקומי, וכוחם מגיע מניסיונם והיכרותם העמוקה עם מערכת הממשל במדינה. לא המצאנו כלום.

בשנת 2017 בלבד ההוצאות על לובינג בארה"ב שברו שיא והגיעו לסכום של 3.36 מיליארד דולר. סכום זה עוקף את התקציב השנתי (!) של הקונגרס האמריקאי שעומד על שני מיליארד דולר. במילים אחרות, אנשי עסקים הוציאו יותר על שידול הפרלמנט מאשר מה שהציבור מוציא על הפרלמנט עצמו. בישראל עדיין אי אפשר לדעת כמה מוציאים התאגידים השונים על לובינג, מפני שאין שום שקיפות סביב הסכומים.

ללוביסטים האמריקאים יש השפעה עצומה על הקונגרס. מומחה לנושא שביקש להישאר בעילום שם טוען כי ללוביסטים דריסת רגל בכל פיסת חקיקה. כוחם מגיע מתוך הניסיון שלהם עם המערכת, הקשרים שלהם, ומקצועיותם. למעשה, לוביסטים רבים היו בקונגרס לפני רבים מהמחוקקים, והם בעלי ניסיון רב יותר מהם, ולכן במקרים רבים ידם על העליונה. יתרה מזאת, ללוביסטים בארה"ב יש קשר ישיר עם הבוחרים של חברי הקונגרס, מפני שאלו שוכרים את שירותיהם אותם לעתים קרובות. כך, הלוביסטים יכולים למסור מידע משמעותי על רצונם של הבוחרים לחבר הקונגרס ולשכנעו לפעול בדרך מסוימת.

הקונגרס האמריקאי. צילום: ממשלת ארה"ב

אבל התמונה מורכבת. יחד עם כוחה העצום של תעשיית הלובינג האמריקאית, היא גם מחוייבת בשקיפות מלאה לאזרחי המדינה על כל פעילויותיה. למשל, על פי החוק האמריקאי (LDA-lobbyists disclosure act) כל לוביסט מחויב לדווח כל רבעון וכן בתחילת העסקתו מי הגוף שאותו הוא מייצג, ובאילו תחומים הוא הולך לפעול כדי לקדם את האינטרסים שלו. כמו כן, הלוביסט מחוייב כאמור בדיווח מלא על סכומי הכסף שאותם יקבל, על הוצאותיו, דיווח על תרומות לקמפיינים ואירועי בחירות של מועמדים לפרלמנט שבהם הוא תומך ועוד. בישראל הלוביסטים אמנם לא מגייסים כסף לח"כים (חוץ מהמקרים החריגים מאוד שצוינו למעלה), אך אין שקיפות על שאר ההוצאות וההכנסות שלהם.

יתרה מכך, בארה"ב נקבעו בחוק אמצעי אכיפה וסנקציות על לוביסטים: העונש בגין כל הפרה של החוק הנ"ל יכול להגיע לקנס של כ-200 אלף דולר, בעוד שהרשעה פלילית (כשהפרת החוק היא למטרת פעילות מושחתת) תגיע לעד חמש שנות מאסר.

אף על פי שהלובי בארה"ב נמצא תחת פיקוח מתמיד, הוא אינו חף מבעיות

בעיה אחת שעולה מתוך כוחם האדיר של הלוביסטים האמריקאים, שבמובנים מסוימים מרוסן פחות מזה של מקביליהם בישראל (לוביסטים בארצות הברית רשאים לגייס כסף עבור פוליטיקאים), היא שהפוליטיקאים לעתים שומרים על טובת התאגידים, גם כאשר טובת הציבור הרחב נפגעת.

למשל, בארה"ב עלתה הצעת חוק בשנת 2015 שדרשה שכל מזון מהונדס גנטית (GM foods) יסומן באריזה, כדי לשמור על בריאות הציבור (חוק שקיים באיחוד האירופי למעלה מעשור).

חברות המזון טענו שהסימון יוצר "סטיגמה" על מזונות כאלה ויפגע במכירות, ויצאו למלחמה כנגד החוק. באותה שנה לובי המזון, שכולל חברות ענק כמו ׳קוקה קולה׳, ׳קלוגס׳, ׳פפסי׳ ועוד, השקיעו 20.6 מיליון דולר בלובינג שמטרתו להתנגד לחוק. בנוסף, ארגון מפעלי המזון גם הוא השקיע 10.5 מיליון דולר בלובינג, ולשורותיו שכר כ-34 לוביסטים שמתעסקים ספציפית בנושא הזה.

בסופו של דבר נמצאה "פשרה" – המזונות מסומנים בברקוד, שתוכנו מתגלה כאשר סורקים אותו בטלפון הנייד. פשרה זו אינה מקדמת בהרבה את בריאות הציבור, מפני שהיא דורשת מאמץ רב מהלקוח הממוצע: עליו להיות בעל סמארטפון, להוריד אפליקציה מסוימת כדי לקרוא את הברקוד, ולדאוג לכך שבחנות שבה נרכש המזון יש חיבור לאינטרנט. הלוביסטים חוררו את ההצעה.

בנוסף, ההגדרה הרחבה של לוביסטים בארה"ב גורמת למה שנקרא "שדלנות סמויה" או "לוביסטים שחורים" (בעיה שגם קיימת בישראל, כפי שמוסבר למעלה). על פי החוק האמריקאי, מי שמקדיש פחות מ-20% מזמנו ללובינג או מקבל תמורתה פחות מסכום מסוים – החוק אינו חל עליו. העניין משמש תמריץ לשדלנים לא להגדיר עצמם ככאלה, לקרוא לעצמם בשמות כמו "יועץ לענייני X" וכך להימנע מדיווח על פעילויותיהם.

מחקרים בנושא מצאו כי בכל שנה כמות השדלנות הסמויה עולה. כמעט 2,100 לוביסטים שפעלו בשנת 2016 לא דיווחו על פעילות לובינג ברבעון הראשון של 2017. מתוכם 58% (או 1,200) המשיכו לעבוד עבור אותו מעסיק.

בעיה נוספת היא "קניית פוליטיקאים", לא פחות. הדרך הכי קלה ללוביסט אמריקאי לקדם את מטרותיו היא לתרום כסף למסעות הבחירות של הפוליטיקאים. לעומת החוק בישראל, החוק בארה"ב מאפשר לתרום כסף למסעות הבחירות של הפוליטיקאים בסכומי עתק.

מומחה אמריקאי לנושא סיפר לנו מהשטח שללוביסטים סיבות טובות לתרום כסף למסעות הבחירות: הם מקבלים יחס מועדף מהמחוקק לו תרמו, וזוכים לגישה נוחה יותר לבקשות ממנו. עוד סיפר שהתאגידים בעצמם מבקשים לפעמים מהלוביסטים שלהם לתרום כסף לחברי קונגרס מסוימים מכל מיני שיקולים. לעתים הלוביסטים תורמים כסף למחוקק גם בדיעבד, כאות תודה על כך ששיתף איתם פעולה.

אותו מומחה טוען שלדעתו זוהי הרעה החולה של תעשיית הלובינג בארה"ב, ושבעיניו הרגולציה בנושא תרומות הכסף צריכה להיות אגרסיבית יותר.

דוגמה טובה לכוח של "קניית פוליטיקאים"

דוגמה טובה לכוח של "קניית פוליטיקאים", היא הצבעה שהתקיימה בנושא חוק הגבלת מכירת הנשק בשנת 2013:

סקרים בנושא מצאו כי 84% מהאמריקאים בעד ההגבלה. למרות זאת, החוק ירד מהפרק. מדוע? שמעו קטע: בארה"ב 46 סנאטורים הצביעו נגד  החוק, 43 מתוכם מומנו בידי לובי הנשק המפורסם והחזק, ה- NRA. אבל, בזכות השקיפות, אפשר לראות מי הם הסנאטורים שהצביעו נגד החוק וכמה כסף הם קיבלו מה-NRA. התרומות עברו את קו חצי מיליון הדולר.

יתר על כן, באפריל השנה  צוטט מיק מולבני, מנהל התקציב בבית הלבן, כשהוא מספר על תקופתו כחבר קונגרס: "הייתה לנו היררכיה במשרד שלי. אם אתה לוביסט שלא תרם לקמפיין שלי, אני לא אדבר איתך. אם אתה לוביסט שתרם לי כסף, אני אולי אדבר איתך".

ולקינוח, קצת אופטימיות: אמנם תאגידים בעלי לובי אגרסיבי פוגעים בטובת הציבור, אך גם באמריקה השסועה הציבור הרחב והלא מאוגד מצליח לעתים לקום, להילחם ולהתנגד להם. נישאר עם דוגמת הנשק: לאחר הטבח בבית הספר בפלורידה בתחילת השנה, יצאו אזרחים למחאה נגד לובי הנשק. הם הפציצו את הרשת, קראו לחרם צרכנים, לעגו לפוליטיקאים שממומנים בידי חברות הנשק. לבסוף, הצליחו לעקוף את הלובי!

בעקבות המחאה, חברות מסחריות פתחו בחרם והודיעו שלא ימשיכו את הקשר עם איגוד הרובאים וחוקקו כמה חוקים מקומיים להגבלת נשיאת נשק. גם הנשיא טראמפ, שידוע בהיותו תומך של ה-NRA, קרא (חלקית) לעמוד נגד לובי הנשק. זאת נחשבת להפיכה של ממש, מפני שטראמפ למעשה קורא לחברי פרלמנט לצאת נגד ארגון שתומך בהם ומממן אותם כבר שנים. מצד שני, חשוב לציין, המצב מורכב משלל אינטרסים פוליטיים. לאחר הטבח בבית הספר טראמפ טען שהפתרון הוא דווקא לתת נשק למורים, ורק לאחר מכן שינה את דעתו.

לוגו איגוד הרובאים האמריקאי

בשנים האחרונות קמו ארגוני נגד ללובי הנשק. הגדול שבהם נקרא ׳everytown for gun safety׳, והוא ממומן בעיקר בידי ראש עיריית ניו יורק לשעבר והאיש העשירי בעושרו בעולם מייקל בלומברג. ארגון נוסף, נקרא ׳גיפורדס׳ (giffords). הוא הוקם בידי חברת הקונגרס לשעבר גבי גיפורדס, לאחר שנורתה ונפצעה בירי המוני בשנת 2011 באריזונה.

גופים אלה מממנים אף הם פוליטיקאים, כדי לנסות ולהביא לשינוי חקיקה בנוגע למכירת נשק. מטרתם הראשונית היא להביא לכך שלאנשים עם רקע של מחלות נפש או עבר פלילי-טרוריסטי לא יימכר נשק. ארגון ׳everytown for gun safety׳ מעסיק 20 לוביסטים, וארגון ׳גיפורדס׳ מעסיק תשעה לוביסטים.

כן, כן – הפרלמנט הפך למגרש חול של בעלי עניין עם כיסים עמוקים משני הצדדים. וזה מעלה את התהייה – האם שקיפות מספיקה? נראה שלא. אור השמש חייב לבוא לצד נורמות ומגבלות מובהקות לגבי שימוש בלובי.

בישראל ובארה"ב, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, הפעילות השדלנית התרחבה מאוד בעשורים האחרונים. זה חלק טבעי ואף חשוב מכל מערכת פוליטית דמוקרטית, אך טמונות בה גם סכנות, המעלות את הצורך בהסדרתה. הדגש ששם החוק האמריקאי על השקיפות הוא המאפשר להביט ישירות בעיניה של תעשיית הלובינג ולהתמודד איתה.

בונוס - מי הישראלים שמשתמשים בלובי האמריקאי?

הנה עוד משהו שהשקיפות המוגברת בארה"ב מסייעת לנו לחשוף: מדינת ישראל עצמה משתמשת בלובי האמריקאי.

יש הטוענים שהלובי הישראלי כל כך חזק שהוא משפיע בצורה מכרעת על מדיניות החוץ האמריקאית. בדקנו וגילינו שההוצאות על לובינג בנושאים שהם "פרו-ישראל" שברו שיא ובשנת 2017 הגיעו לכחמישה מיליון דולר.

לא פחות מ-21 לוביסטים אמריקאים עובדים עבור ארגונים פרו-ישראלים, והם מקדמים נושאים כמו תיקונים למניעת מימון בינלאומי של ארגון חיזבאללה, סנקציה על שימוש בלתי חוקי של חיזבאללה באזרחים כמגנים חסרי הגנה, חוק מניעת תמיכה בינלאומית בטרור ועוד (כאן אפשר לראות דיווח מלא על פעילות הלובי ב2018).את הלובי הפרו-ישראלי מממנים כמה תאגידים. התאגיד החזק ביותר בלובי הפרו-ישראלי נקרא ׳NorPAC׳. מטרתו היא חיזוק התמיכה והקשר בין ישראל לארה"ב, ובראשו עומד הרב מנחם גנאק, שנחשב לבעל השפעה בקהילה היהודית בארה"ב. הארגון השקיע 700 אלף דולר במימון פוליטיקאים שונים, מתוכם 260 אלף דולר מימנו את קמפיין הבחירות של חבר הקונגרס אליוט אנג'ל, שגם חבר בכיר בוועדת החוץ האמריקאית. ואנג'ל? אכן מתעסק רבות בנושא ישראל, הוא בירך את ישראל לכבוד יום העצמאות ה-70, ולאחרונה גם התראיין וסיפר שהוא תומך במשא ומתן כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

צריך להבין – למרות החסרונות הקשים שמנינו לגבי פעילות לובי בארה"ב, בכל הקשור לרמת השקיפות – הם שנות אור לפנינו.

*

בישראל, המידע היחיד שחשוף לציבור בנושא הלוביסטים הוא את מי הם מייצגים ולאיזו חברת לובי הם שייכים. המידע הזה הוא כטיפה בים ביחס להשפעה שיש ללוביסטים על חברי הכנסת. חוסר היכולת שלנו, האזרחים, להבין את האינטרסים של החברות המיוצגות על ידיהם טומנת בחובה חשש לטובות הנאה כפי שחשפנו בעבר כאמור, כאשר ארבעה חברי כנסת נסעו יחד עם לוביסטים לטיולים ממומנים בדנמרק ע"י תעשיית הפרוות לכאורה, והחוק לאיסור סחר בפרוות שהיה בדיון באותה התקופה – נגנז.

ארצות הברית איננה המדינה היחידה שמחייבת בשקיפות את הלוביסטים

גם באיחוד האירופי מחויבים הלוביסטים לדווח על הוצאות, הכנסות, וכן על תחומי הפעילות שלהם. בנוסף, עליהם לדווח על כל פגישה עם חבר באיחוד. הדיווח כולל תאריך, נושא הפגישה ועוד.

בדקנו, למשל, את סגנית ראש הקבינט לענייני המדינות השכנות באיחוד האירופי, אמה אודווין, וגילינו שערכה בחצי השנה האחרונה שבע פגישות בנושא ישראל עם לוביסטים משלל ארגונים. פגישותיה עם הלוביסטים עסקו בנושאים: המצב בישראל, החברה בישראל, המצב בין ישראל לפלסטינים, התפתחויות בישראל ועוד. ואת כל זה גילינו מאתר האיחוד, עם אפס מקורות והדלפות! איזה נהדר?

המידע הזה מאפשר לציבור להבין לעומק את האינטרסים העומדים מאחורי אמירות ופעולות של נבחרי הציבור. יתרה מכך, לציבור יש יכולת לאמוד את כוחו של כל לובי, להעביר ביקורת מושכלת על התנהלותו ועל התנהלות נבחרי הציבור שאיתם הוא פועל וכו'.

האם בכלל כדאי ללמוד מן הנעשה בעולם? תלוי את מי שואלים

"הלובי בארה"ב, לדוגמה, שונה מאוד מהלובי הישראלי", אומר לנו הלוביסט הוותיק צח בורוביץ׳. "שם הלובי הוא שקוף לחלוטין, המידע גלוי לציבור: את מי מייצג הלוביסט, כמה משלמים לו על כך ועוד. בנוסף, תאגידים צריכים לדווח כמה הוציאו על לובינג".

ח"כ מיקי רוזנטל. יוצר: Nimigor

ח"כ מיקי רוזנטל, העוסק גם הוא בנושא הלוביסטים בעבודתו הפרלמנטרית, מציע זווית שונה: "ההשוואה הבינלאומית לא כל כך רלוונטית מפני שלמדינת ישראל יש משק קטן, בערך כמו העיר ניו-יורק, והוא מאוד ריכוזי. במשק כזה, הקשר שבין בעלי ההון, נבחרי הציבור והעיתונאים הוא דחוס, עד כדי כך שהוא דורש חקיקה מיוחדת. אבל אין צורך להמציא את הגלגל – אנחנו חוקקנו את החוק להפחתת הריכוזיות בכנסת, שהוא תקדים בעולם, אין בעולם חוק כזה. אז למה לא גם בענף הלובינג? יש בישראל מעברים תכופים מאוד בין ההון לשלטון, חילופי תפקידים ודלת מסתובבת וכל הסוגיות הללו. הייחודיות הזו מצריכה חקיקה מיוחדת".