מה המדינה צריכה לעשות?

"אתה זכאי ללוביסט על חשבון המדינה אם אתה לא יכול לממן אחד"

כיום פועלים במסגרת ׳לובי 99׳, שהוזכר בפרק הקודם, ארבעה "לוביסטים ציבוריים" – אבל לא פשוט להציב משקל נגד אמיתי אל מול 167 לוביסטים רשומים כיום (נכון ליוני 2018).

ראש העמותה לדמוקרטיה מתקדמת שבי גטניו טוען כי יחד עם ההערכה לעבודה המבורכת של לובי הממומן במימון המוני, הרי שמי שצריך לממן עבור הציבור את שירותי הלובי החלופי היא דווקא המדינה: "יש ליצור את המקבילה הלוביסטית לסנגוריה הציבורית. כל אזרח יוכל לקבל שירותי לובי מטעם הכנסת, כדי שהוא יוכל לקדם אינטרסים באופן שוויוני פחות או יותר, אל מול הלובי המסחרי".

לדברי גטניו "זה יסגור פער אדיר עבור אזרחים, עמותות וארגונים שכלל לא יודעים מה צריכים לעשות כשמגיעים לוועדה בכנסת. באמצעות הקמת מחלקת לוביסטים ציבורית, המוחלשים בחברה יוכלו לקבל ייצוג צודק לאינטרסים שלהם אל מול בעלי ההון".

מה אתם חושבים?

הח"כ יחויב בשקיפות או הלוביסט?

רבים מהפתרונות להסדרת השוק נוגעים בשקיפות, ובמרכז עומד הוויכוח – על מי ראויה להיות מוטלת החובה לשקיפות על הפעילות הלוביסטית: האם על הלוביסטים עצמם, או על נבחרי הציבור שעימם הם נפגשים? בהנחה שתסכימו איתנו שיש להחיל שקיפות על ההתכתבויות, מי צריך לפרסם את החומרים המועברים ממשרדי הלובינג: ניירות עמדה, טיוטות של הצעות חוק, מחקרים וחומרי רקע?

גטניו מאמין שזו חובת הלוביסטים. הלוביסט צח בורוביץ' חולק עליו: "אם תהיה חובת דיווח על החומרים המועברים על-ידי הלוביסטים, זה יעודד לובי שחור המשוחרר ממגבלות. לדוגמה, חברות ישכרו עו"ד או יועץ אסטרטגי במסלול עוקף, אשר בפועל יעסוק בפעילות לובינג, וכך לא יהיה כפוף לפיקוח בכנסת". בורוביץ' משוכנע שחובת השקיפות צריכה להיות מוטלת על הח"כים: "שקיפות יומני חברי הכנסת היא העניין המרכזי. אם היומנים יהיו שקופים, לא יהיה נעים לח"כים להיפגש עם בעלי ההון ונציגיהם". ראוי שהציבור יידע על פגישות כאלה״, אומר בורוביץ׳, ״ואני חושב שחובת הדיווח על כך נופלת על הח"כים. הם שליחי ציבור. האחריות הציבורית מוטלת עליהם".

בורוביץ' מוסיף גם נימוק של קושי לנטר את הפעילות של שוק הלובינג המתפתח: "תאר לך שהשוק יגדל מחר ל-1,000 לוביסטים. איך תפקח על כולם? לעומת זאת, 120 חברי כנסת זו כמות קבועה וידועה, וצריך להיות פשוט לבצע מעקב אחרי פעילותם דרך אתר הכנסת". גם ח"כ רוזנטל מצטרף לדרישת השקיפות מהצד של נבחרי הציבור: "אני רוצה שכאשר חבר כנסת מציע הצעת חוק שהתקבלה מחברת לובינג, הוא יצטרך לכתוב זאת, ולדווח איזה אינטרס מייצגת אותה חברה שניסחה את הצעת החוק".

ליאור חורב מוסיף: "לגיטימי לחלוטין שנציג של חיפה כימיקלים ירצה לפגוש את שר האוצר, ולגיטימי לחלוטין שבשיא משבר מיכל האמוניה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ייפגש עם הבעלים של מפעל חיפה כימיקלים. מי שצריך לפרסם את דבר הפגישה הוא נבחר הציבור, באתר שלו. ראש הממשלה צריך לפרסם טבלה המתעדכנת בזמן אמת, וכך האזרח יוכל לעקוב עם מי הוא נפגש ובאיזה נושא".

לדבריו, "תוכן הפגישות הוא עניין ציבורי לגיטימי. אם בעל מפעל מנופף בכמות העובדים שהתפקדו למפלגה מסוימת – זה בהחלט עניין ציבורי החיוני כדי לשפוט את טיב ההחלטה".

אז על שקיפות יש הסכמה.

מה דעתכם?

זה תלוי בכם

כך או אחרת, לכל אחד מהפתרונות האלו יש סיכוי – רק אם הציבור יתעורר וידרוש זאת בעצמו. אפשר אפילו לנסות לבד להיות לוביסט – כפי שעידן בנימין יצא לייצג את ילדיו והצליח להעביר חוקים.

אלדד יניב, שהיה לאורך שנים המבטא המדויק של החיבור בין ההון לשלטון בישראל, מביע בפני ׳שקוף׳ ספקנות ביחס לרצון של חברי כנסת להגביר את הרגולציה ביחס לעצמם – ובעיקר את השקיפות:

"אין לצפות מהח"כים שהם יחוקקו חוקים שימנעו מהם להמשיך את הקשר האסור הזה בינם לבין טייקונים", אומר יניב. "רק לחץ ציבורי, בנוסף לחברי כנסת חדשים אשר ידברו בשפה החדשה שלנו, יוכלו להתאבד על חוקים למניעת הון-שלטון בכנסת הבאה, על מנת שזה יעבור".

יניב מציב רף גבוה להסדרת הענף: "כאשר נבחר ציבור מקיים מגע עם לוביסט, או עם הטייקון אותו מייצג האחרון, מבלי לדווח על כך בזמן אמת – יש להגדיר זאת כעבירה פלילית. בנוסף, צריך להגדיר כלוביסט כל נציג המקדם את עניינו – גם אם הוא קורא לעצמו עו"ד, רו"ח, דובר או אסטרטג חלל".