1
2
3
4
5
6
7
דפדפו בין פרקי התחקיר - עמדו על מספר הפרק כדי לראות את שמו

למה לעזאזל אף אחד לא עושה עם זה כלום?

שאלת טריליון השקל: למה?

עכשיו, כשאתם חגורה שחורה בהבנה הבעיה, הגיע הזמן לשאלת טריליון השקל: למה?

אז ככה: בעיית הפנסיה התקציבית היא אחד מתפוחי האדמה הלוהטים בכלכלה הישראלית. היא מצריכה קבלת החלטות דרמטית תוך מאבק בקבוצות מאורגנות ושינוי הסדר הקיים. הכי נוח לנסות לדחוק את הקץ לבאים בתור. בנוסף, להוביל מאבק להפחתת התגמולים לעובדי מדינה ותיקים וליוצאי צה"ל הוא לא דבר פופולרי. 

כמו כן, יש נהנים מפירות הפנסיה התקציבית שנשארו קרובים לצלחת – נבחרי ציבור, קבוצות אינטרס חזקות (בכירים במערכת הביטחון, למשל), והוועדים החזקים במשק. הם בוודאי לא יתנדבו לקצץ לעצמם תשלומים עתידיים.

לכולם מגיע פרישה בכבוד. אז למה מעטים גוזלים את הפנסיה של רבים?

ותקנחו בכך שרובנו, האנשים שמממנים את המחדל היקר הזה, כלל לא מודעים למימדיו. כנראה גם אם היו אומרים לנו את זה – לא היינו מאמינים.

כתוצאה, הממשלה מעדיפה לקצץ בחינוך, וברווחה, ובבריאות שוב ושוב – במקומות שבהם הפחתה תקציבית משליכה באופן ישיר על המציאות של כולנו ופוגעת לטווח הארוך במשק כולו – כדי שחלילה לא תצטרך לקחת אחריות על בעיה אמיתית שמכבידה על רוב החברה הישראלית.

ברי המזל שזוכים לפנסיות שמנות רטרואקטיבית

כדי להמחיש את ההתעלמות הגורפת של הממשלות מהסוגיה, במקרה הטוב – או את הנכונות שלה להגדיל את הפנסיות התקציבית למקורבים, במקרה הרע – הנה דוגמאות מקוממות מהשנים האחרונות:

נאוה בוקר מנסה להוסיף ראשי מועצות צעירים למקבלי הפנסיה התקציבית

בשנת 2017, ח"כ נאוה בוקר הניחה הצעה לוועדת הפנים לתשלום פנסיה רטרואקטיבית לראשי מועצות שפרשו לפני גיל 40 – בעלות מוערכת של 20-80 מיליון שקל בשנה מהכיס שלנו. ועדת הפנים סיכלה את ההצעה בטענה כי היא לא מגובה כלל בנתונים או בעובדות, אבל ניתן ללמוד הרבה רק מעצם הגשתה על הדברים שבאמת מטרידים את ח"כ נאוה בוקר.

נאוה בוקר

למה דוד אמסלם דואג כי נבחרי ציבור יקבלו פנסיה שמנה יותר?

החוק קובע שעובר נבחרי ציבור שזכאים לפנסיה ממקום עבודה ציבורי אחר (כמו חברי כנסת לשעבר שכיהנו כראשי ערים) מתבצע ניכוי (החסרה) של 30% מהפנסיה הראשונה. הסיבה הגיונית – האנשים האלה ממשיכים לעבוד לאחר "פרישתם", ואף מקבלים משכורת גבוהה מהמדינה, אז למה שיקבלו גם פנסיה בגובה מלא (או פנסיה בכלל) באותו הזמן?

ובכל זאת, לח"כ דודי אמסלם (הליכוד) היה קריטי לבטל את ההחסרה הזו – והוא באמת הצליח בכך. בשנת 2017 אישרה ועדת הפנים, ביוזמת אמסלם, לבטל את הניכוי. להצעת ההחלטה לא צורפו נתונים בכמה אנשים מדובר ומה העלות המשוערת מכיסנו.

מה שכן ידוע לנו, הוא שמי שכבר נהנים מההחלטה הם סגן שר הבינוי לשעבר ז'קי לוי מהליכוד וח"כ לשעבר אכרם חסון מכולנו, שמקבלים את אותן פנסיות, שבמקרה הזה אינן חוקיות מלכתחילה (ראו למטה).

דוד אמסלם (צילום: אתר הכנסות)

לגבי אכרם חסון דווקא כן הצלחנו למצוא נתונים: הוא מקבל קצבת פנסיה בגובה 8,500 שקל כל חודש – מה שאומר שמתחילת הקדנציה שלו הוא קיבל 300 אלף שקל פנסיה בנוסף למשכורתו החודשית כחבר כנסת. ניכוי של 30% יכלו להחזיר לקופת המדינה 100 אלף שקל – וזה רק עבור אדם אחד.

מיקי זוהר מצ'פר את היועץ המשפטי של הכנסת

ועדת הכנסת בראשות ח"כ מיקי זוהר אישרה בשנת 2018 הצעת חוק לפיה עו"ד איל ינון, היועץ המשפטי המכהן של הכנסת, יקבל פנסיה לפי התנאים של שופט בית משפט עליון. מבחינתו של ינון, משמעות הדבר היא תוספת של כ-9,000 שקל לקצבה החודשית, עד לשיעור של 47 אלף שקל בחודש.

אם זה לא מספיק, בניגוד לשופטים שפורשים בגיל 70, ינון צפוי לפרוש ממשרתו בהיותו בן 53. ולכן זוהי למעשה הכפלה של הזכויות הפנסיוניות בהשוואה לשופטי בית המשפט העליון.

מיקי זוהר

הדבר שמטריד כאן, מעבר לעלות הכלכלית, הוא שתפקידו של ינון הוא לתפקד כשומר סף של חברי הכנסת – זה שאחראי על תקינות החקיקה בה כחלק ממנגנון איזונים ובלמים. העיקרון לפיו שומר הסף צריך להישאר בלתי תלוי במפוקחים, על מנת שיצליח לבלום אותם בעת הצורך ולשמור על מנהל תקין, עומד בסימן שאלה כשחברי כנסת מהקואליציה כמו מיקי זוהר, דודי אמסלם ודוד ביטן (שלושתם מהליכוד) מעבירים חוק שיטיב עם אדם אחד בלבד. 

החוק אושר ביוני 2018, אך יועמ"ש הכנסת ויתר על הכסף.

משה כחלון מגדיל את הפנסיות של השוטרים והסוהרים – ואיתן גם את הגירעון בתקציב

באוקטובר 2018, רגע לפני הבחירות, שר האוצר דאז משה כחלון תרם את חלקו בהזנקת הגירעון התקציבי השנתי ל-3.6% מהתוצר (חודש לפני הגירעון עמד על 2.5%), בחתימה על הסכם הגדלת השכר והפנסיות של כ-60 אלף משרתים וגמלאים בכוחות הביטחון (שלא בצה"ל) בסכום של 16 מיליארד שקל, שיפרסו על פני 15 שנה.

זו החלטה אומללה. היא קרתה משום שהאוצר בזמנו הסכים לתת לצה"ל תוספת שכר של כ-7.3% בשל היעדר ביטחון תעסוקתי של אנשי הקבע (כיוון שהם יכולים להיות מפוטרים ולעבור בין תפקידים בהחלטת המטכ"ל), וצה"ל החליט להיות נדיב ולכלול גם את הגמלאים שלו בתוספת השכר הזו, בלי לספר לאף אחד. השוטרים והסוהרים ראו כי טוב, ובגלל החלטה עתיקה יותר שמצמידה שכר שוטרים וסוהרים לצה"ל – הם תבעו את אותה תוספת – על אף שהרפורמה הרלוונטית בגינה אנשי הקבע קיבלו את התוספת לא חלה על השוטרים והסוהרים.

משה כחלון

בית הדין נצמד ללשון החוק והסכים עמם. ובמקום לתקן את ההחלטה המקורית, הפוליטיקאים העדיפו לא להסתכסך וגם להצטייר כמגני שומרי מערכת הביטחון. כלומר, במקום לקחת ממי שקיבל בונוס מיותר, פשוט מרחיבים תוספת לא הגיונית לעוד קבוצה – על חשבון כולנו.

נדגיש: ברור שמגיע לשוטרים וסוהרים כסף. לכולם מגיע כסף. אבל זה אומר שכל אחד ואחת מכם משלמים מהיום בונוס תקציבי לעוד אלפי אנשים שמצב הפנסיה שלהם הוא מהטובים בישראל – במקום לתקן את האיוולת ולתת תוספת רק למקבלי שכר נמוך.

הממשלה נתנה את כספך למי שידע ללחוץ

ואי אפשר להדגיש זאת מספיק, אז נכתוב זאת שוב: בלי שהתקיים ולו דיון אחד בכנסת, התקבלה החלטה בעלת מימד כלכלי היסטורי שגם הילדים שלנו ישלמו עליו – וכולנו נממן עבורו גם ריביות אדירות לבנקים בחו"ל לצד קיצוץ בכל השירותים.

ממשלת ישראל שמתעכבת שנים בהחלטות כמעט חסרות משמעות – נתנה 22 מיליארד שקל ל-60 אלף איש שידעו איך ללחוץ. היחיד שעמד על הרגליים האחוריות בעניין הזה, מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד, היה במילואים בעת החתימה על ההסכם.

המחטף הזה ממשיך – בשביל לממן את הגדלת השכר והפנסיות הזה, שמיועד בעיקר לשוטרים, כחלון העביר קיצוץ רוחבי ענק – כל משרדי הממשלה יקצצו 1.3% מהתקציב השוטף של 2019, והחל משנת 2020 הקיצוץ יסתכם ב-1.5%, עד לשנת 2035. ההחלטה עברה את אישור רה"מ בנימין נתניהו והתקבלה. 

ורק כדי שתבינו כמה זה אבסורדי: המשטרה כעת שוכרת חברה פרטית במיליוני שקלים בשנה כדי לחשב את תוספת השכר והפנסיה לשוטרים. למה? כי למשטרה אין מושג כמה התוספת הזו בכלל שווה – אף אחד לא דרש ממנה לברר לפני שחתמו על ההסכם, למרות שאלה כספי ציבור. מזכיר לכם משהו? כך בדיוק נולד ההסדר של הפנסיה התקציבית בשנות ה-50, כשאף אחד לא יודע את הנתונים המלאים, או בודק את ההשלכות הכלכליות.

באופן כללי, נראה כי רוב הגידול בתקציב המשטרה בשנים האחרונות הולך למימון שוטרים בדימוס – כאלה שכבר נהנים מפנסיה תקציבית – ולא למימון הפעילות השוטפת כפי שהיינו מצפים.

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, והמפכ"ל בדימוס רוני אלשיך

פקידים בכירים מגדילים בקומבינה את השכר האחרון – וכך את הפנסיה

בשלהי 2019 פנה פרקליט המדינה היוצא שי ניצן פנה לנציב שירות המדינה בבקשה שיאריך, על הנייר, את תקופת כהונתו עד לתחילת 2020 במקום סוף 2019.

למה? או, קלטו את זה: כדי שיוכל להגדיל את הפנסיה התקציבית הצפויה לו בשווי מאות אלפי שקלים. כיצד? ובכן, שווי הפנסיה מתקבל כאמור לפי השכר האחרון, ובינואר הייתה צפויה העלאת שכרו של ניצן.

נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ', הסכים – וניצן זכה לפנסיה מוגדלת. להחלטה הזו יש השפעת רוחב – וכל מי שנמצא במשבצת דומה, יזכה להטבה דומה, מהכיס שלנו. כמה זה יעלה סך הכל? לא ברור. אבל לגבי ניצן, הפנסיה המוגדלת שלו מוערכת בכ-50,000 שקל בחודש, והיא עתידה להצטבר לכ-15 מיליון שקל' במשך 25 שנה (סכום זה מתייחס לסך כל הפנסיה, לרבות ההגדלה).

משרד הפנים משלם מזה 18 שנה פנסיות תקציביות בניגוד לחוק לבכירים לשעבר ברשויות מקומיות

עד שנת 1999 החוק קבע שראשי ערים וסגניהם יקבלו פנסיה תקציבית לכל החיים אם הם בני 40 ומעלה, או כיהנו לפחות 4 שנים. יעל גרמן, לשעבר חברת כנסת, נבחרה לכהן כראש עיריית הרצליה ב-1998. כשנחקק החוק שנה לאחר מכן, גרמן הבינה שלא תהיה לה פנסיה תקציבית, שכן החוק לא חל באופן רטרואקטיבי. 

באותן בחירות סיימו באופן טבעי חלק מראשי הערים וסגניהם את תפקידם. כמה מהם לא השלימו ארבע שנים בתפקיד, וגם לא הגיעו לגיל 40. לאנשים במצב הזה החוק קבע שמגיע מענק חד-פעמי בלבד.

גרמן סיפרה לנו שלמרות שהדברים היו ברורים והחוק לא השתמע לשתי פנים, נפלה טעות שמקורה לא ידוע, בעקבותיה חמישה נבחרים קיבלו פנסיה תקציבית שלא כחוק. את הטעות הזאת גילה משרד הפנים בשנת 2004, ורק אז התחיל לחקור. 

יעל גרמן (צילום: אתר יש עתיד)

למרות מה שגילו ב-2004, אותם חמשת ראשי הערים המשיכו לקבל כל חודש הפרשות פנסיה שלא מגיעות להם, מהכיס שלנו. לא רק שהנוגעים בדבר לא הפסיקו את החגיגה הלא-חוקית, אלא שמשרד הפנים פנה לכנסת כמה וכמה פעמים על מנת להכשיר את השרץ.

הנושא עלה לדיון ב-2012 בהובלת חבר הכנסת לשעבר אמנון כהן מש"ס ו-2013 בהובלת מירי רגב מהליכוד, בוועדת הפנים של הכנסת (זו הוועדה שקובעת את תנאי השכר של נבחרי ציבור). בנקודה זו שווה לציין כי אמנון כהן עצמו הוא אחד האנשים לכאורה שקיבלו את הפנסיה הלא חוקית (בעקבות תפקידו כממלא מקום ראש עיריית רמלה). 

גרמן מספרת לנו כי כהן לא היה מודע לעניין במהלך הדיון, ואפילו התנגד לאשר את הבקשה להכשרת הפנסיות והתבטא נגדה בחריפות.

בדיון בשנת 2013 הציגו משרדי הממשלה את הפשרה אליה הגיעו: הנבחרים לשעבר לא יחזירו את הכסף שקיבלו עד כה, אבל התשלום ירד בהדרגה במשך שנתיים ואז יופסק כליל. רגב סירבה לקבל את הפשרה הזו ולמעשה לא קיבלה החלטה בנושא, מה שאיפשר לנבחרים לשעבר להמשיך ולקבל פנסיות שלא כחוק.

מירי רגב (צילום: אתר הכנסת)

ב-2017 עלה הנושא לדיון בפעם השלישית בוועדת הפנים, אך הפעם יו"ר הוועדה דאז דודי אמסלם אישר את הפנסיות הבלתי חוקיות על אף התנגדות משרד האוצר והמשפטים.

משמעות ההחלטה, מעבר להכשרת הפנסיות שקיבלו עד אותו היום, הייתה לאפשר לאותם חמישה להמשיך לקבלה עד סוף חייהם. גרמן מזכירה שלא מדובר באנשים מסכנים – כולם קיבלו משכורות נכבדות. שניים מהם אפילו היו ח"כים כשההחלטה התקבלה – ג'קי לוי ואכרם חסון. שלושה מהם אנשי מפלגת ש"ס, שבראשה עומד אריה דרעי – שמכהן באופן נוח למדי בתפקיד שר הפנים, וחשוד (שוב) בעבירות שוחד והפרת אמונים

גרמן הייתה היחידה שהצביעה נגד, כל השאר הצביעו בעד או נמנעו (כולל ח"כ אכרם חסון, שהשתתף בדיון בעצמו). 

גרמן פנתה ליועץ המשפטי של הכנסת איל ינון שסירב להתערב. הצעד הבא שנקטה היה עתירה לבג"ץ, שלא מצא הצדקה ראויה אחת להכשרת הפנסיות. לאחר ניסיונות לעודד את ועדת הפנים לדון בנושא שוב, בג"ץ קיבל החלטה תקדימית – הוא הוציא צו לוועדה, שדורש ממנה לקיים דיון בדצמבר 2019. גרמן הדגישה שהצורך בהתערבות של הרשות השופטת בעבודתה של הרשות המחוקקת קיים רק במקרים חריגים מאוד, וזה לחלוטין אחד מהם. 

אריה דרעי

הניסיון להכשרת הפנסיות אינו נגמר בחמשת נבחרי הציבור הללו. עוד ועוד נבחרי ציבור החלו לטעון שגם להם מגיעה פנסיה תקציבית, למרות שלא עמדו בקריטריונים שהגדיר החוק.

גרמן מספרת שהגיעה לידיה דרישה של אדם שסיים את תפקידו הציבורי בשנת 1968 (!) ועדיין חושב שאם לחמישה האלה מגיעה פנסיה תקציבית – אז גם לו היא מגיעה. והוא צודק – ההחלטה הזו פותחת פתח לעוד בקשות הזויות של נבחרי ציבור, וכבר אין סיבה טובה שלא לאשר גם אותן.

עדכון טרי (אוקטובר 2020): בהובלת מיקי זוהר (ליכוד) שישה ראשי ערים לשעבר, מקורבים לליכוד וש״ס, יקבלו לכל חייהם פנסיה תקציבית על חשבון הציבור, למרות שאינם זכאים לה (להרחבה).

***

השורה התחתונה של כל הדוגמאות הללו היא זו: כל עוד לא נפנה זרקור אל האחראים לכך שהקרנבל הזה ימשך על חשבוננו, החוב רק ילך ויתפח. וזה ביחס הפוך לעצמאות הכלכלית שלנו – שתלך ותצטמק.

עכשיו, כשהמחדל ברור, הגיע הזמן לייצר לחץ ציבורי לשינוי. בפרק הבא נבדוק איך – למרות הכל – אפשר לייצר פתרונות מדודים שיקטינו את ממדי הקטסטרופה ואת הסכומים שיוצאים מדי חודש מהכיס שלך.