הבונוסים שלא ייאמנו מהם נהנים חלק מבעלי הפנסיה התקציבית

אז אמנם הכניסה לגן העדן של מקבלי הפנסיה התקציבית נעצרה לפני כ-15 שנה. אלא שהיא לא בוטלה רטרואקטיבית. כתוצאה, ממשיכים להנות ממנה מאות אלפי אנשים. חלקם, זוכים לפנסיות שמנות במיוחד.

אליצפן רוזנברג, כתב ועורך ב-ynet שעסק רבות בנושא הפנסיה התקציבית, סיכם כמה מההטבות המשמעותיות ביותר שהם מקבלים – הטבות שאנחנו לא נקבל לעולם (אבל נשלם עליהן):

דמי הניהול – הזכאים לפנסיה תקציבית לא משלמים דמי ניהול על פנסיה (משום שהיא איננה מנוהלת. הכספים לא מושקעים בשום מקום).

כמה אנחנו משלמות במסלול הפנסיה הצוברת? עד 6% על הפקדות חדשות שנכנסות לקופה, ועד 0.5% מהסכום הכולל של החיסכון בקופה שכבר נצבר. שלל עיתונאים כלכליים בגלובס, דה מרקר וכלכליסט כינו לאורך השנים את דמי הניהול שלנו "הרוצח השקט" – משום שהם עלולים לחסל יותר מרבע מהכספים שחסכנו לפנסיה.

ודאות בגובה הקצבה המינימלי – אנחנו, בעלות הפנסיה הצוברת מפרישות את אותם 6% משכרנו מדי חודש עבור הפנסיה העתידית, ללא שום ערבות לכמות הכסף שנקבל ברגע הפרישה.

במנגנון הפנסיה התקציבית, לעומת זאת, יש ודאות מלאה בנוגע לקצבה החודשית שיקבלו הגמלאים. יותר מזה, אם תהיינה הפתעות – הן יהיו לטובה.

סכום הקצבה יכול לעלות ולא לרדת – הקצבה הפנסיונית של עובדים רבים המשיכה לעלות גם לאחר פרישתם כי היא הוצמדה לשכר העובדים שטרם פרשו. הצמדת הקצבה לשכר נועדה למנוע שחיקה של הערך שלו – זאת אומרת, למנוע מצב שבו כעבור כמה שנים הקצבה תהיה שווה פחות. לפני כן הקצבה הייתה צמודה למדד המחירים לצרכן, שנמצא בירידה בשנים האחרונות. אם המצב היה כך גם היום – הקצבה הפנסיונית הייתה יורדת. כך הצליחו הפנסיונרים במסלול הפנסיה התקציבית לחמוק מהגזרה של צמצום הקצבה שלהם, וגם לדאוג לכך שימשיכו לנפח אותה.

בפועל, זה אומר שאם העובדים קיבלו העלאה, כך גם הגמלאים. המשפט הזה לא ייאמן, אז אנא קראו אותו שוב. 

דמיינו שעובד צעיר מכן באותו מקצוע פורש כמה שנים לאחר מכן עם שכר גבוה יותר – ושזה היה משליך על הפנסיה שלכן ומגדיל אותה. 

אבל בפנסיה שלך זה לא יקרה לעולם. הסיבה שחלק מאזרחי ישראל כן ממשיכים לקבל את ההטבה הזו היא משום שפוליטיקאים חלשים נכנעו לאורך השנים לקבוצות לחץ וחיווטו לטובתם את המערכת.

ההסדר של הצמדת הקצבה לשכר העובדים נפסק רק בשנת 2008. למה? לא מסיבות טובות. הגמלאים הבינו שבשיטה הזו העלאת הפנסיה שלהם תלויה בהעלאת השכר, וחיפשו דרך אחרת לוודא שהקצבה תמשיך לגדול גם מבלי העלאת שכר למאות אלפי אנשים נוספים. בהסכם החדש שנקבע בין ההסתדרות לאוצר בשנת 2009, נקבע כי הקצבה תתעדכן בכל תחילת שנה אזרחית, בצמוד למדד המחירים לצרכן – שבודק באופן חודשי האם מחיר המוצרים שאנו קונות עלה או ירד.

האם המהלך הזה הועיל לגמלאים בעלי הפנסיה התקציבית? לא נכנס לעומק הדיון (אבל המעוניינים להעמיק יוכלו למצוא מסמך מצוין של הכנסת בנושא) אבל יש נקודה אחת מרגיזה במיוחד: בהסכם נקבע שאם המדד יורד הקצבה של הגמלאים לא תפגע. בעצם, הקצבה יכולה רק לעלות. שאר בני התמותה? הפנסיה שלנו חשופה לסיכוני שוק ההון. 

ניפוח לפי שכר אחרון – אצלנו? כל חודש מופרש סכום מהשכר הנוכחי באותו חודש.

אצלם? החישוב של הקצבה החודשית בפנסיה התקציבית (עד 70% מתוך השכר) נעשה לפי התלוש האחרון לפני הפרישה. השכר הזה כמובן יהיה הגבוה ביותר (במגזר הציבורי), והוא היחיד שמכריע. ויש גם פקידים כמו שי ניצן שיצליחו לנפח השכר אפילו אחרי הדקה ה-90 (פירוט בהמשך התחקיר).

דרגת פרישה – אם העובד פרש בגיל 60 ומעלה (או פרש מסיבות בריאותיות קודם לכן), הממונה עליו יכול להמליץ להעניק לו דרגת פרישה, קרי, העלאה בדרגה (לפי קריטריונים המפורטים כאן) שמשמעותה תוספת שעשויה להעלות את שכרו בעוד 7-15%! 

הפרשת עצמית לפנסיה – כפי שהסברנו, עובדים הזכאים לפנסיה תקציבית לא הפרישו ולו שקל אחד עבור הפנסיה העתידית שלהם. כלומר: הנטו שלהם מהמשכורת בכל חודש גבוה יותר משל עובד רגיל.

ב-2004 הם החלו להפריש 1%, וב-2005 סוף סוף נקבע בחוק כי גמלאי הפנסיה התקציבית יפרישו 2% משכרם החודשי. ועדיין – זו הטבה עצומה: החוק קובע כי שאר הציבור יפריש 6% משכרו החודשי! 

כפי שמצוטט בדו"ח מבקר המדינה 2016: "מן הראוי שחובת השתתפות מסוימת בעלות הפנסיה תחול על העובדים ונושאי המשרה האמורים לקבל קצבה מהקופה הציבורית כפי שחובה זו חלה על מי שמבוטח בהסדר פנסיה צוברת". איך אפשר שלא להסכים?

דו"ח מבקר המדינה משנת 2016 מסביר את השתלשלות האירועים: ב-2005 הטילה הממשלה על שר האוצר להגדיל את ההפרשה העצמית לפנסיה של העובדים במסלול הפנסיה התקציבית. האוצר פתח במו"מ עם ההסתדרות, שמאגדת את רוב העובדים במסלולי הפנסיה התקציבית. התכנית של האוצר הייתה להגדיל את ההפרשות העצמית בהדרגתיות ושעד שנת 2009 יפרישו העובדים במסלול הפנסיה התקציבית 5.5% מהמשכורת – בדומה לעובדים במסלולי הפנסיה הצוברת (בזמנו, מאז הועלתה הפרשת החובה ל-6%). בדברי ההסבר להחלטת הממשלה להטיל את המשימה על האוצר, צוין כי שאפילו העלאה של חצי אחוז, מ-2 ל2.5% של הפרשה עצמית, יובילו להקטנת ההוצאה התקציבית בכ-95 מיליון שקל נטו לשנה, מסך כלל החבות האקטוארית.

הדו"ח ממשיך ומתאר כי על אף ההחלטה, עד היום ההפרשות לא גדלו. בשנת 2014, לאחר כעשור ממועד ההחלטה, העיר מבקר המדינה בדו"ח העוסק במשרד האוצר (עמ' 263), כי ההמלצות לא יושמו וכי אי-היישום לא הובא לדיון בממשלה. הדו"ח מביא את תגובת אגף תקציבים במשרד האוצר האוצר, שטען כי אכן הפנסיה התקציבית הולכת ותופסת נפח גדול מכלל תקציב המדינה, ושהאגף אפילו דן בנושא מספר פעמים. כשמבקר המדינה ביקש לראות עדויות לדיונים הללו, טען אגף תקציבים כי אין כאלה. בנוסף, התברר למבקר המדינה כי התקיימו מספר דיונים של האוצר עם ההסתדרות, כשבראשה כיהן עופר עיני, בהם הוחלט שלא לקדם תיקוני חקיקה בנושא. 

יו"ר ההסתדרות לשעבר, עופר עיני

בתכנית הכלכלית ל-2015-2016 הממשלה החליטה, שוב, שצריך להגביר את השוויון בתנאי התעסוקה בין מבוטחי הפנסיה התקציבית למבוטחי הפנסיה הצוברת. רעיון העלאת אחוז ההפרשה העצמית לפנסיה חזר עם תיקון קל: רק לעובדים שמרוויחים יותר מהשכר החציוני במשק. אבל אל דאגה, גם עם ההחלטה הזו לא קרה כלום.

ההצעה לא הוגשה לכנסת ולא נכנסה לחוק ההסדרים. הסיבה לכך, לפי ההסבר שסיפק אגף התקציבים למבקר המדינה, היא שחלון הזמנים הקצר לא איפשר לאגף להשלים את הליך ההיוועצות עם ההסתדרות – מה שמנע מהממשלה להגיש את ההצעה. לפי ההסבר הזה, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, בשיתוף עם אגף התקציבים ושר האוצר משה כחלון שכשלו בהפגנת אסרטיביות ואחריות ציבורית – טרפדו את המהלך. רוב העובדים במסלול הפנסיה התקציבית ממשיכים להפריש רק 2% משכרם עבור הפנסיה שלהם – כל השאר על חשבוננו. 

משה כחלון, נכשל

אז מי זוכה לצ'ופרים גדולים במיוחד מהכיס שלנו?

שיאני הפנסיה התקציבית: השופטים

שיאני הפנסיה בשירות המדינה הם שופטים ודיינים. יש להם פנסיה ממוצעת בסך 40,926 שקל לחודש (לנו, אגב, צפויה פנסיה ממוצעת של כ-5,000 ש"ח). הפנסיה הגבוהה ביותר שייכת לשופט מסוים שמקבל 92,978 שקל בכל חודש. השופטים מגיעים לקצבה השמנה הזו לאחר מספר מועט יחסית של שנות עבודה: הם ממונים בדרך כלל בגילאי 45-50 ופורשים בגיל 70, כך שהם מספיקים לצבור ותק של 20-25 שנות עבודה בלבד. 

טקס השבעת שופטי בית משפט שלום ומחוזי בבית הנשיא

עם זאת, חשוב לציין כי מדובר בקומץ: ב-2016 היו בסך הכל 650 שופטים שקיבלו פנסיה תקציבית. בנוסף, מפאת גיל הפרישה המאוחר שלהם (70 לעומת 62 לנשים ו-67 לגברים) הקצבה משולמת במשך מספר שנים נמוך יחסית (עם כי חשוב לזכור שהשארים שלהם זכאים ל-100% מהקצבה). הכסף הגדול לא מסתתר פה. מה גם, התנאים הטובים הללו מקשים על שיחודם.

ליאור תבורי, בעל הפודקאסט "ערך מוסף" והבלוג "נער אוצר" כתב באריכות על זכאויות היתר של שופטים, גם מבין מקבלי הפנסיה התקציבית. יש להם הטבה משמעותית וחריגה במיוחד: לאחר פטירת השופט/ת, בני הזוג יקבלו בדיוק את אותו שיעור הפנסיה – 100% קצבה (במקום 70% אצל עובדים אחרים)

 עוד בשיאנים: נבחרי ציבור. ח"כים, שרים וראשי עיר מככבים בטבלאות השיאנים ומקבלים פנסיות הנעות בין כ-42-56 אלף שקל כל חודש.

יוצאי הצבא, גופי הביטחון, המשטרה והשב"ס: שיעור מקבלי הפנסיה התקציבית בקרב יוצאי מערכת הביטחון אינו ידוע. באופן כללי, קיים מסך גדול של הסתרה וטיוח (כך לפי משרד האוצר) בכל הנוגע לכספים המוזרמים לגמלאים הנוכחיים, ואלה העתידים לבוא. מהנתונים שכן קיימים, המגיעים מהדו"חות הכספיים שפירסם החשב הכללי בשנת 2017 (ומתוך כתבה מצוינת שסיכמה את הדו"חות), עולה כי 20 מקבלי הקצבאות הגבוהות ביותר במערכת הביטחון נהנים מקצבה חודשית של 60.5-69.7 אלף שקל. בנוסף, רבע מגמלאי אנשי הקבע מקבלים מעל 17 אלף שקל בחודש. 

תוספות חוקיות ולא חוקיות: הרמטכ"ל, בדומה לשאר ראשי הגופים הביטחוניים (מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד וכו') יכול על פי חוק לתת בונוס לפורש ששווה בין 2% ל-6% מהמשכורת האחרונה שלו – למיותר לציין כי זהו בונוס שניתן כמעט תמיד. המשמעות היא, שאדם שהשתחרר מקבע לאחר 25 שנה, ולפיכך מגיעה לו קצבה של 50% מהמשכורת האחרונה – יקבל לאחר הבונוס הזה 56% מהמשכורת האחרונה.

מה שהתגלה בשנת 2016 ירתיח לכן את הדם: דו"ח מבקר המדינה חשף כי בפועל, הבונוסים שהרמטכ"ל חילק גבוהים משמעותית ממה שצה"ל דיווח לחשב הכללי באוצר. חמור מכך: אגף כוח האדם בצה"ל (אכ"א) הערים קשיים כדי לשמור את המידע הזה במחשכים, ולמעשה שיקר למשרד האוצר באופן קבוע במשך יותר משלוש שנים – תוך שהוא מציג דו"חות שהם חצאי אמת, מהם הוא משמיט את כל החריגות.

בני גנץ. רמטכ"ל בדימוס, ונבחר ציבור בהווה

המבקר הראה את המגמה המקוממת:

• 97% מהפורשים קיבלו תוספת של 1% או יותר מהמותר בחוק (הכוונה היא שבמקום 6% מקסימליים, הם קיבלו 7% לפחות)
• כ-15% מהפורשים קיבלו הגדלה של 14% ומעלה (ז"א – בונוס של 20% לפחות)
• 1.4% קיבלו הגדלה של כ-19% – כ-25% ממה שבפועל הגיע להם! 
• ההגדלה הלא חוקית הממוצעת עמדה על 8.8%, שהגיעה בנוסף ל-6% השערורייתים שהחוק מתיר. זה אומר שהתוספת הממוצעת כבר עומדת על כ-15% – פי 2.5 מהתוספת המקסימלית המותרת. 

בלי הטבות בכלל, גמלאי צה"ל אמורים לצאת לפנסיה בגיל 44 בערך, עם פנסיה בשיעור ממוצע של כ-52% מהשכר האחרון. אחרי תוספת הרמטכ"ל המקסימלית, הם אמורים לקבל פנסיה בגובה 58% מהשכר האחרון. בפועל, התברר שהרמטכ"ל וקודמיו הקפיצו את הפנסיה הממוצעת של הפורשים לכ-67% מהשכר האחרון.

חשוב לציין – על שנות החובה אנשי הקבע מקבלים גם פנסיה, בעוד ששאר העובדים לא. דבר חריג נוסף ליוצאי צבא ושאר פורשי מערכת הביטחון, הוא שאם במקרה הפנסיה שלהם, עם התוספות השונות, תגיע ליותר מ-70% מהשכר הקובע את ההפרשה לפנסיה – היא תאושר. זאת בניגוד לשאר זכאי הפנסיה התקציבית שלא יכולים לעבור את תקרת ה-70%.

כל זה ללא אישור, ללא גיבוי תקציבי, ללא שקיפות והכי גרוע – על חשבונכן. כנראה שהרמטכ"לים פחות התעניינו בכיס האזרחים שעליהם צה"ל מגן, בשעה שהוא חתם על טפסי שחרור ופירגן לגמלאים הטריים באלפי שקלים בחודש.

החשבת הכללית באוצר דאז, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, חישבה כי העלות התקציבית המצטברת של ההגדלות רק בשלושת השנים הללו מגיעה לכ-3 מיליארד שקל – על חשבוננו. "נדהמנו לגלות כי גם לאחר סיכומים רבים מול צה"ל", מספרת עבאדי-בואינג'ו, "שבעקבותיהם הועבר אלינו מסמך מדיניות הגדלות הרמטכ"ל, הושמט ביודעין מידע קריטי". משרד מבקר המדינה ציין כי הוא רואה בחומרה את ההתנהלות הפסולה של אכ"א.

אין חולק שמגיעות הטבות לחיילים, במיוחד לקרביים, אבל מדובר בהסדרים מטורפים. חיילים לשעבר, רובם אנשי מטה ומנהלה שפורשים בגיל 44, מקבלים לעתים פנסיה של מעל 15 אלף שקל בחודש. גם אם הם מתחילים קריירה שניה באזרחות, אנחנו ממשיכים לממן את התשלומים. טובות ההנאה "הקטנות" הללו של גופי הביטחון בלבד עולות כ-15-20 מיליארד שקל בשנה.

דבר מרגיז לא פחות בנושא גמלאי צה"ל, הוא פרישתם המוקדמת בגילאי הארבעים – אז אנחנו מתחילים לשלם להן "פנסיית גישור".

פנסיית הגישור היא למעשה פנסיה תקציבית בתחפושת והיא ממשיכה להיות משולמת לכל מי שחותם קבע גם היום.

ארבע שנים לאחר שבוטלה הפנסיה התקציבית, משרד הביטחון הגה רעיון ערמומי שיאפשר למי שפרשו מוקדם יחסית ממסלול הקריירה הצבאית – לקבל קצבה שלא נופלת מתנאי הפנסיה התקציבית. 

פנסיית הגישור מאפשרת לכל אנשי הקבע שפורשים מהמערכת הביטחונית (בצה"ל זה בגיל 44, בממוצע) קצבה חודשית בתנאים מועדפים מרגע הפרישה המוקדמת ועד גיל הפרישה הרשמי (לפי החוק), בו יחלו לקבל פנסיה צוברת. כלומר, פנסיית הגישור מאפשרת לגמלאי מערכת הביטחון 20 שנה נוספות של פנסיה תקציבית – לפני שהם מתחילים לקבל פנסיה צוברת רגילה כמו כולם. איזה צ'ופר מדהים. 

מבין הגופים הביטחוניים, צה"ל שואב לעצמו הכי הרבה כספים עבור פנסיות גישור. הוא גם הגוף הכי פחות שקוף לגבי העלויות של אותה פנסיית הגישור, ולכן אין שום מידע רשמי בנושא.

פנסיית גישור נועדה לצ'פר את אנשי הקבע של צה"ל עם שחרורם המוקדם.

מדוע? לעתים קשה להם להתחיל קריירה שניה באזרחות או למצוא קריירת המשך לכישורים שרכשו בקריירה הצבאית שלהם. סיבה נוספת היא שהסכימו לתת את חייהם למען ביטחון המדינה. "השירות הוא תובעני וקשה והמשרתים בו אינם מונעים מהתגמול החומרי הצפוי להם על שירותם, אלא מתוך תחושת שליחות […]. מן הראוי שהיחס לפועלם יבוא לידי ביטוי בהוקרה ציבורית, אבל גם בדרך של תשלום שכר ראוי" (מתוך דו"ח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון מ-2015, המוכר בשם דו"ח לוקר).

מה זה "תשלום שכר ראוי"? תחליטו אתן, וזכרו שאלה אנשים שפורשים בגיל צעיר, מרביתם מצליחים להשתלב בשוק העבודה, ופעמים רבות אף במשרות בכירות. בכל אופן, אם הם ממשיכים לעבוד מחוץ לצה"ל – הם עתידים לקבל פנסיית גישור מצה"ל מהכיס שלך, במקביל לשכר ממקום העבודה החדש. חשוב לציין: במקרים כאלה המיסוי על הכנסתם הוא גבוה (פירוט מלא בהמשך).

אגב, מחקר מדיניות של מכון ון ליר על תקציב המדינה לשנים 2017-218 הדגיש כי קיימות עדויות מהעולם לכך שהפנסיה הצבאית היא בזבוז משאבים. מסתבר שדווקא תמריצים כמו מענקים חד-פעמיים בזמן השירות (בהיקף קטן יותר) מסייעים להשאיר כוח אדם איכותי בתוך מערכת הביטחון, וזה הרי בדיוק מה שהמערכת הזו רוצה להשיג. 

איך נולדה פנסיית הגישור?

בואו נחזור לתחילת הסיפור של פנסיית הגישור. הפנסיה הזו נולדה בשנת 2004 לאחר שבוטלה הפנסיה התקציבית. במשרד הביטחון חששו שהמעבר לפנסיה צוברת תפגע ברצון של משרתי הקבע להישאר בצבא וחיפשו פתרון ביניים.

כבר באותה שנה משרדי האוצר הביטחון וצה"ל הגיעו להסכמות שהולידו את פנסיית הגישור, על אף שלא הפכו לחוק. בשנת 2008 הסכימו על אופן חישוב הפנסיה התקציבית, אבל לא הצליחו לסכם את התנאים והקריטריונים המנחים, או להבין בדיוק כמה זה הולך לעלות.

הניסיון המפורסם לחדול את המשא ומתן הבלתי נלאה הזה בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון מ-2015, הידוע בשמו "הסכם כחלון-יעלון" (שר האוצר ושר הביטחון דאז), כשל גם כן, ועורר ביקורת ציבורית רבה. חוק ההסדרים לשנים 2016-2017 כלל חוק שעיגן את פנסיית הגישור, אך שוב, ללא תקנות מפורטות, אלא קריאה לגיבוש הסכמות באישור ועדת החוץ והביטחון. 

בוגי יעלון, האחריות גם עליו כשר הביטחון לשעבר

נתקענו עם הסכם קטסטרופלי

גם הניסיון האחרון להסדרת הנושא בשנת 2018 שנערך בוועדת החוץ והביטחון עלה בתוהו. שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, ניסה ככל הנראה לתקן את הסכם כחלון-יעלון שהוביל בעצמו והתברר כקטסטרופלי. הוא התעקש שגובה הפנסיה הממוצעת של קצין בצה"ל – כ-19 אלף שקל, תרד ל-12 אלף שקל תוך 6 שנים. בנוסף, דרש באב"ד כי חישוב הפנסיה ייעשה רק במשרד החשב הכללי באוצר – בקשה שמשמעותה שקיפות כמעט מלאה על החובות של מערכת הביטחון בפנסיה. מערכת הביטחון סירבה, הדיון הסתיים, והגענו לשנת 2019 בלי תוצאות ובלי פתרון אמיתי לפנסיית הגישור.

הדבר המקומם ביותר הוא שעד היום אנחנו לא יודעים כמה פנסיית הגישור הזו עולה לנו. על אף הפצרות האוצר ודו"חות מבקר המדינה משרד הביטחון ממשיך לסרב לספק את המידע.

עיבוד גרפי של דה מרקר

מה שאנו כן יודעים הוא שאם דרישות משרד האוצר יתקבלו (להוריד את גובה הפנסיה לקצינים מ-19 ל-12 אלף), פנסיית הגישור תספק לכל גמלאי צה"ל כ-144 אלף בשנה, שהם 3.6 מיליון שקל במצטבר בחישוב של 25 שנים. ההשערה היא כי היום, לפני ההפחתה, הסכום הזה עומד על 6.7 מיליון שקל לכל גמלאי.

תבינו, 6.7 מיליון שקל פנסיה לכל גמלאי, זה למעשה פי 6.7 מסכום הפנסיה שעתיד להיות לנו – כמיליון ש"ח בהערכה גסה. 

נזכיר כי לפי הערכה שפורסמה בגלובס העלות הכוללת של פנסיית הגישור לכלל הגמלאים עומדת על כ-250 מיליארד שקל במצטבר, מה שמקפיץ את כלל התחייבות המדינה לפנסיה תקציבית לטריליון שקל בקירוב.

כאמור, גובה הקצבה החודשית המשולמת לזכאי הפנסיה התקציבית תלויה בשכר האחרון, בוותק ובהסכמים שייתכן וקיימים למגזרים ספציפיים. לפיכך, קיימים פערים משמעותיים בין מקבלי הפנסיה התקציבית.

היקף 20 הקצבאות הגבוהות ביותר של עובדי הוראה הוא בין 16.7-17.1 אלף שקל בחודש. 

20 הקצבאות הגבוהות במערכת הבריאות שייכות לרופאים, לאחים ולאחיות, ונעות בין 18.2 אלף שקל לבין 23 אלף שקל. לעומת הפנסיונרים השופטים, נבחרי הציבור וגמלאי מערכת הביטחון – זה נשמע כמו סכומים זעומים. אבל בניגוד לפנסיה ש(לא) תהיה לכל אחת ואחד מאיתנו – גם אלה סכומי עתק.

חלקם, ובעיקר עובדי הבריאות וההוראה, מקבלים קצבת פנסיה תקציבית נמוכה למדי – אלפי שקל בודדים. לפי דו"חות החשב הכללי לשנת 2017, עובדי מערכת הבריאות נאלצים להסתפק בפנסיה בשיעור ממוצע של פחות מ-7,000 שקל בחודש.

חשוב להדגיש: למרות הסכומים הנמוכים יחסית – הם עדיין גבוהים משמעותית ממה שהאנשים האלה היו מרוויחים בפנסיה צוברת (כלומר: כמונו). הם עדיין ברי מזל. אבל הכסף הגדול, כאמור, הולך לקבוצות ה"מחוברות", כפי שראיתם למעלה, שם חלק זוכים לפנסיות חודשיות שחוצות את החמישים אלף שקל בחודש.

ולעיתים, ה"לא מחוברים" זוכים לתעדוף, כל עוד היו במעגל הפנסיה התקציבית מבעוד מועד. בספטמבר 2019, למשל, הושג הסכם שכר חדש עם המורים עקב איום שביתה. אלא שרק 40 אלף המורים עם פנסיה תקציבית (21% מכלל המורים) זכו גם לבונוס: שיפור משמעותי בנוסחה שקובעת את סכום הפנסיה החודשית שיקבלו לכשיפרשו.  

לצורך המחשת הפער בין גובה הפנסיות הצוברות לבין אלו התקציביות, נתאר לנו שתי נשים: שתיהן עבדו 30 שנה במקום עבודה מסוים, באותה משרה בדיוק, ומשכורתן האחרונה היא 10,000 שקל. 

האחת, אשר נמצאת במסלול פנסיה צוברת, תהיה זכאית לקצבה חודשית בסך 3,000 שקל בערך, לפי הערכתו של אלי ציפורי. 

לעומתה, זו הנמצאת במסלול פנסיה תקציבית תהיה זכאית לקצבה חודשית של כ-6,000 שקל. זו קצבה גבוהה פי 2 לזו במסלול הפנסיה התקציבית – על אותו השכר ואותו הוותק עבור אותו תפקיד! 

וזה עוד לפני חישוב ההטבות המצטברות שהזכרנו בפרקים קודמים (כגון דמי ניהול אפסיים, ומשכורת נטו גדולה יותר בשל אי הצורך להפריש כסף לפנסיה).

מה גם, שאם שתיהן היו פורשות לאחר צבירת וותק של 35 שנה במשכורת אחרונה של 10,000 שקל – הסיכויים של זו שנמצאת במסלול הפנסיה הצוברת להגדיל משמעותית את הקצבה החודשית שלה קלושים, בעוד שזו הנמצאת במסלול הפנסיה התקציבית הגדילה באופן ודאי את הקצבה החודשית שלה בכ-1,000 שקל – היא תהיה זכאית ל-70% ממשכורתה האחרונה (2 כפול מספר שנות העבודה), ותקבל 7,000 שקל.

השוואה דומה ומעמיקה יותר ערכו אליצפן רוזנברג ושלומית יהב, מומחית בשוק הפנסיה בישראל והבעלים של מכללת "עדיף".

הם ניסו להבין מה יהיה הפער לאורך השנים בין שני עובדים, שנכנסו לשוק העבודה בשנת 1989, האחד עובד במגזר הציבורי והשני במגזר הפרטי. יהב ורוזנברג התייחסו בהשוואתם לתנאים המשופרים ביותר שיוכל העובד במגזר הפרטי לקבל במסלול הפנסיה הצוברת.

לא תופתעו: הם גילו הפרש גדול בין קצבאות הפנסיה של שני העובדים.

עובד במגזר הציבורי, שפורש בגיל 60, יקבל קצבת פנסיה כמעט כפולה מעמיתו במגזר הפרטי, שיתחיל לקבל את הקצבה רק מגיל 67 (גם אם פרש לפני). 

במספרים, הפערים בין שני העובדים נעים בין 623,400 שקל ועד למעלה מ-1,400,000 שקל. חשוב להדגיש שהחישוב נעשה לפי הנחות מוצא מיטיבות לעובד במגזר הפרטי – תנאים שרובנו לא מקבלים. בתכניות סטנדרטיות יותר, הפנסיה של העובד במגזר הפרטי מצטמצמות בכשליש. כמובן, המספרים הסופיים תלויים במס שכל אחד משלם, והוא משתנה אם מקבל הפנסיה ממשיך לעבוד.

הנקודה המרגיזה ביותר בכל הסיפור הזה: לא רק שהפנסיות של רובנו מצומקות לאין שיעור לעומת הפנסיות התקציביות, אלא שאנחנו אלה שנאלצים לשלם על המחדל הזה, וצפויים להמשיך לשלם עליו לעוד לא מעט שנים. 

כמה באמת זה עולה לנו? בפרק הבא נבין כמה כל משק בית משלם בדיוק על המחדל הזה.