הפנסיה התקציבית בישראל

איך נולדה הפנסיה התקציבית?

החזון שהוביל ליצירתה יפיפה. היטיבו לתאר אותו לבנשטיין ודורון במאמר על צדק בין-דורי. הם מציירים חזון סוציאליסטי מעגלי: כל דור צעיר שנהנה בילדותו מפירות העשייה והתפוקה של הדור המבוגר (שאפשרו לו לקבל משאבים חיוניים לחינוך ולהכשרה), נכנס לשוק העבודה ומשקיע משאבים על מנת לגמול לדור המבוגר ו"להחזיר לו טובה". התגמול מתבצע על ידי דאגה לרווחתו ושמירה על ביטחונו הכלכלי עם פרישתו של הדור המבוגר משוק העבודה. 

ההנחה היא שכל דור יהיה מוכן להשקיע חלק ממשאביו עבור הגמלאים שבאוכלוסייה, ובתמורה, יזכה בעתיד לאותה ההטבה בדיוק מהדור הצעיר הבא. כך בדיוק עובדת הפנסיה התקציבית. נשמע אידיאלי? המציאות עובדת אחרת.

הלידה הסך הכל הגיונית של הפנסיה התקציבית

רעיון הפנסיה התקציבית הוא ממש לא המצאה ישראלית. בישראל, הוא נוצר עבור עובדי המגזר הציבורי באמצע שנות החמישים. לפי ד"ר יחזקאל שלום ("המשבר במערכת הפנסיה"), הטריגר לפתיחת מסלול הפנסיה התקציבית היה התחרות שהציבה הסתדרות העובדים וקרנות הפנסיה שלה. 

ההסתדרות, שהחלה עוד לפני קום המדינה בפיתוח קופות וקרנות לעובדיה (שיקראו מעתה והלאה "קרנות הפנסיה הוותיקות"), הייתה המעסיקה והאיגוד הגדול ביותר בראשית הקמת המדינה. היא סיפקה לעובדיה תנאים מעולים שהקשו על הממשלה להתחרות בהם. חשוב לציין, שמרבית קרנות הפנסיה הללו קרסו, המדינה הלאימה אותם ואנחנו מעבירים להם מיליארדי שקלים בכל שנה.

היה צורך לעשות מעשה כדי למשוך צעירים למערכת הציבורית, במיוחד לתפקידי לוחמה וביטחון 

אז בשנת 1954 השיקו את הקסם: הוקמה מסגרת הפנסיה התקציבית הראשונה, שנגעה לאנשי צבא במסגרת חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות)

שנה מאוחר יותר, קיבלו כל עובדי המדינה את הזכאות לפנסיה תקציבית, במסגרת חוק שירות המדינה (גמלאות). ניתן לראות בפרוטוקול הכנסת כי בדיון קריאה ראשונה ב-1953, שר האוצר דאז לוי אשכול התעקש להציג את יתרונותיו הגדולים של החוק – שמירה על ערך המטבע וכוח הקנייה של הגמלאים לאורך זמן, הבטחת קצבה גם לשארים, והזכאות לקצבה מבלי להפריש אליה שקל מכיס העובד. הוא אף הדגיש כי המטרה עיקרית של החוק היא לגרום לאנשים צעירים להתמיד במשרותיהם כעובדי מדינה לאורך כל החיים. 

הצורך היה כל כך גדול, שכמעט ולא עצרו לחשוב איך המנגנון הזה אמור לעבוד לטווח הארוך, ולא ויסתו אותו עם מנגנוני איזון נאותים.

בהמשך, אושרה פנסיה תקציבית לעוד ועוד ברי מזל, באמצעות חוק גמלאות לשרים, חוק גמלאות לחברי כנסת, חוק הרשויות המקומיות, חוק השופטים, חוק הדיינים ועוד ועוד. בקיצור – מסגרת הפנסיה התקציבית הפכה למנת חלקם של יותר קבוצות מקורבות לצלחת בזמן קצר: אנשי צבא ומערכת הביטחון, ח"כים, שרים, עובדי מדינה, שופטים ודיינים, ראשי רשויות וסגניהם, ועובדי גופים ציבוריים נוספים: מועצות דתיות, מוסדות להשכלה גבוהה ותאגידים סטטוטוריים (תאגידים בעלי עצמאות חלקית מתוקף החוק) כמו בנק ישראל, המוסד לביטוח לאומי ועוד.

פוליטיקאים הצטרפו לחגיגה

איזון אקטוארי? עזבו, לא צריך

אלא שאף אחד לא עצר להתעכב על המנגנון הקריטי הקרוי "איזון אקטוארי" – כלומר לוודא שיש איך לסגור את הפער בין ההתחייבויות לבין ההכנסות. וכך נוצר מבנה פנסיוני שמאפשר למענקים של עובדים "ברי המזל" לגדול, ללא תלות ביכולת הציבור לכסות את ההוצאה.

הנה משהו מרגיז במיוחד: כשחשבו על תשלומי הרווחה (קצבאות זקנה) – הרובד הראשון של ההכנסות בגיל הפרישה (ראו הסבר לעיל) – דווקא ידעו להבטיח כי האיזון האקטוארי יישמר.

גיורא לוטן, אחד ממעצבי המדיניות של המוסד לביטוח לאומי, הכריז כבר בשנות החמישים שהמוסד לא מתכוון לחלק הטבות שהוא לא יכול לעמוד בהן – ושהוא מתחייב לשמור על איזון בין תשלומי קצבת הזקנה לבין היכולת הכלכלית לשלם אותם.

ואכן, קצבאות הזקנה הותאמו לשוק המשתנה – הן לא תפחו בצורה לא פרופורציונלית כמו התחייבויות הפנסיה התקציבית. לדוגמא, אם בשנת 1955 עמד שיעור הקצבה הבסיסית לזיקנה ליחיד על 20.4% מהשכר הממוצע במשק, בשנת 1965 הוא ירד ל-10.3%. כיום הוא עומד על 15.6%, לאחר שנעשתה רפורמה במיסוי ב-1975 שהבטיחה שמירה על פרופורציה של כ-16% אחוזים מהשכר הממוצע.

אם חישובים דומים היו מתרחשים בקביעת מדיניות התחייבויות המדינה לפנסיה התקציבית, היינו היום במקום אחר לגמרי: הרבה אנשים שמקבלים אלפי שקלים עודפים בכל חודש היו מקבלים פחות, ואנחנו (כאזרחיות רגילות בלי זכויות עודפות) היינו משלמות פחות מיסים, או מקבלות יותר שירותים מהממשלה.

האם זה אפשרי? צור קורן, מומחה לביטוח ופנסיה המכונה ברשתות החברתיות "דוקטור פנסיה", הציע לנו להשוות בין קרנות הפנסיה הוותיקות, אותן הנהיגה ההסתדרות, לבין הפנסיה התקציבית – כמקרה בוחן של שינוי מתבקש.

הקרנות הוותיקות האלו נוהלו בצורה כושלת, אף ש עוד בשנות השישים הזהירו מומחים כולל אקטוארים של ההסתדרות עצמה שהמודל הקיים אינו בר קיימא. אף אחד לא רצה להתעסק עם תפוח האדמה הלוהט הזה ולפגוע בחברי ההסתדרות.

שימו לב: שר האוצר ב-1994 בייגה שוחט חסם את הפנסיות הוותיקות, שנשענו בזמנו גם הן על הפרשות מהמדינה בעקבות דוח פוגל שהזהיר מפני פשיטת רגל בלתי נמנעת. לא רק שהקרנות נחסמו, אלא שברפורמה מ-2003 הוחלט לנקוט סדרה של צעדים לצמצם את גירעונותיהם. בין היתר: העלאת גיל הפרישה, גביית דמי ניהול, והעלאת אחוזי ההפקדות השוטפות בקרב הזכאים להן בצורה משמעותית. כתוצאה הן מתנהלות תוך שמירה על איזון אקטוארי מסויים (חוב של כ-177 מיליארד שקל "בלבד" נכון לשנת 2019, שאותו הציבור משלם, בנוסף לחוב של הפנסיה התקציבית).

בייגה שוחט, חסם את הפנסיות הוותיקות

אמנם מעגל הזכאים לפנסיה התקציבית הפסיק להתרחב, אך כפי שנראה בהמשך, לא נעשה שום צעד דומה לזה שעשו בפנסיות הוותיקות, למזעור החוב שנוצר ממי שכבר זכאים לה.

בממשלה הבינו: הפנסיה התקציבית תביא אותנו לקטסטרופה פיננסית

קברניטי המדינה התעשתו בסוף. האפשרות של עובדים חדשים להצטרף למסלול פנסיה תקציבית בוטלה רשמית ב-2001, וסופית ב-2004. החל משנה זו גם קציני קבע בצה"ל נאלצים להתפשר על מסלול הפנסיה הצוברת, כמו כולנו.

למה בעצם היא בוטלה?

לאט לאט חלחלה ההבנה במשרד האוצר ובכנסת כי הפנסיה התקציבית היא לא יותר מפיזור צ'קים מנופחים ללא כיסוי, שיוביל את המדינה לקטסטרופה פיננסית. חרף הלחצים שמנגד, כשהתבהר מעל לכל ספק חוסר ההלימה בין ההפרשות הצפויות לפנסיונרים מתקציב המדינה, לבין ההכנסות של המדינה – נעשו ניסיונות לסגור את מסלול הפנסיה התקציבית כבר בבייגה שוחטתחילת שנות התשעים. ולמרות זאת, הדרך לביטולה הייתה ארוכה ומסועפת והעבודה טרם הסתיימה.

החישוב שערכו במשרד האוצר לא היה מסובך. בגדול, ככל שעובר הזמן תוחלת החיים עולה, ויש פחות אנשים עובדים ויותר גמלאים. לכן רעיון הפנסיה התקציבית, שנשען באופן טוטאלי על הציבור העובד במימון הציבור הפורש – מהווה גירעון אקטוארי במהותו, שהיה צפוי לחרב את מאזני המדינה 

זה כנראה הזמן להסביר כי גירעון אקטוארי, בניגוד לאיזון אקטוארי, הוא עודף התחייבויות עתידיות ביחס לנכסים העכשוויים, או בשפת בנות אדם – הפרש בין ההוצאות להכנסות, שרק הולך וגדל. את החוב הזה עלינו לשלם ב"תשלומים" כל שנה על פני מספר רב מאוד של שנים.

הקטסטרופה לא הייתה צריכה להיות הפתעה

לפי אותו מאמר של ד"ר יחזקאל שלום, כבר בשנות החמישים ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח מבחינה דמוגרפית, אולם לא התקיים שום דיון סדור ושיטתי בנוגע לפנסיה התקציבית ולא התבצע מחקר על העלויות העתידיות שלה במשך יותר משלושים שנה. 

הדו"ח הגנוז

רק ב-1986 פורסם דו"ח וינטר, שנכתב כמסמך המלצות של ועדת חקירה בראשות סגן הממונה על שוק ההון באוצר דאז מיכה וינטר ז"ל, שהיה מהראשונים להבין שמשהו לא הגיוני בדרך בה הפנסיה התקציבית מתנהלת. הדו"ח הביקורתי נשא מסר חד משמעי – המשק לא יוכל להמשיך לממן את הפנסיה התקציבית. הדו"ח הציף את הדרישה לפרסום המחויבות האקטוארית המלאה מצד הממשלה (קרי, גובה החוב הכולל של הציבור לפנסיה התקציבית, כולל כל האנשים שעוד יהיו זכאים לפנסיה כזו בעתיד). 

ד"ר שלום טוען כי דו"ח וינטר נגנז (לכל הפחות במובן שהמלצותיו לא אומצו), אך הסיבה לכך אינה ידועה. מה שכן ידוע הוא שוינטר לא הפסיק להתריע בפני סכנת הפנסיה התקציבית, ברדיו, בפני חברי כנסת ובכל במה שניתנה לו, וטען כי הקטסטרופה היא ודאית.

עוד כותב ד"ר שלום כי דו"ח וינטר והרחשים בציבור שנוצרו בעקבותיו, גרמו לשר האוצר דאז משה ניסים למנות ב-1988 ועדה ייעודית לבדיקת הפנסיה התקציבית. הוועדה המליצה לבטל כמה הטבות שניתנו במסגרת תנאי הפרישה, אך ההמלצות לא יושמו. בסופו של דבר, הלחץ הציבורי עשה את שלו, והחשב הכללי החליט בתחילת שנות ה-90 לאמוד את המחויבות האקטוארית של הפנסיה התקציבית.

התוצאות היכו בתדהמה את אנשי האוצר. ב-1991, החוב עמד על 45 מיליארד שקל, ב-1994 הוא יותר מהכפיל את עצמו וטפח לכדי 105 מיליארד שקל, ובסוף שנת 1996 הוא כבר עמד על 184 מיליארד שקל, לפי דו"חות החשב הכללי. בשלב הזה כבר היה ברור שאת הממדים האלה כבר לא יוכלו לטאטא מתחת לשטיח.

אך שרי האוצר פחדו – בזה אחר זה – לגעת באלו שקיבלו פנסיות מופרזות.

כיום החוב עומד על כטריליון שקל – אלף מיליארד שקל – שכולנו ניאלץ לשלם. למה? רק כי נולדנו מאוחר יותר.

למעשה, כבר ב-1994 דרשו לבטל את הפנסיה התקציבית

ועדה בראשות מנכ"ל האוצר דאז אהרון פוגל קמה ב-94' כדי למצוא פתרון חד, רוחבי ואפקטיבי למנגנון הפנסיה ולקרנות הוותיקות של ההסתדרות שיצאו משליטה. הוועדה קבעה כי "אם לא יינקטו צעדים מקדימים בהקדם אזי: המשק הישראלי לא יוכל לעמוד בעתיד בנטל ההתחייבויות הפנסיוניות […] קריסתה של מערכת קרנות הפנסיה הינה בלתי נמנעת".

עוד בטרם פורסמו המלצות הדו"ח הודלפו לעיתונות ממצאיו ועוררו דיון בכנסת (ניתן לקרוא את הפרוטוקלים כאן וכאן). שאלות גדולות על מדיניות פנסיונית עלו בדיונים הללו: האם יש לחייב הפרשה לפנסיה? האם יש להלאים או להפריט את מערך הפנסיות הכולל? מה תפקיד המדינה בכל הנוגע למסלולי הפנסיה שמנוהלים על ידי ההסתדרות?

אכן, במקביל לעבודת הוועדה, הממונה על השכר במשרד האוצר דאז, שלום גרניט, ניסה לנהל משא ומתן עם ההסתדרות, שעובדיה המאוגדים נהנו ממסלול הפנסיה מבוססת זכויות ותק. הוא הצליח בסופו של דבר לכונן הסכמות כלליות, כמו החלטה על קיום משא ומתן למעבר כלל העובדים וחברי ההסתדרות למסלול פנסיה צוברת.

הגיבורים שהבינו שהחגיגה חייבת להיפסק

מחליפו בתפקיד, יוסי קוצ'יק, המשיך לנהל את המערכה למעבר לפנסיה הצוברת בגיבוי מלא של שר האוצר אברהם (בייגה) שוחט – שהבין שאין ברירה אלא להתחיל לטפל בפנסיה התקציבית. 

בתקופה הזו, הפרסומים והדו"חות שעלו לכותרות בנוגע לקרנות הפנסיה הוותיקות הביאו לבהלה ציבורית שחייבה מתן מענה הולם. בדיון שנערך במסגרת הצעה לסדר היום על דו"ח פוגל ביוני 1994, נציגי האופוזיציה והקואליציה גם יחד (הבולטים שבהם: אסתר סלמוביץ, יוסי כץ ושאול יהלום. הבה נפרגן להם בדיעבד) מחו על התנהלות הממשלה והזנחתה את נושא הפנסיה האקוטי. השלושה הפנו אצבע מאשימה לשר האוצר דאז בייגה שוחט וקראו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את האחראים למחדל. 

כתוצאה מהמהלך הפרלמנטרי וההד התקשורתי שנוצר, הבינו הפוליטיקאים שלא ניתן להמשיך בהתנהלות הזו. בתקופה זו החל משא ומתן רחב היקף, אליו היו מגויסים כל האגפים באוצר, שהוביל בשנת 1999 לחתימה על הסכם המעבר של עובדי המגזר הציבורי (רק החדשים) ממסלול פנסיה תקציבית למסלול פנסיה צוברת. 

על מנת להבין עד כמה ההסכם הזה מרשים, חריג ומרגש, איתרנו את יוסי קוצ'יק, שהיה הממונה על השכר באוצר באמצע-סוף שנות התשעים. קוצ'יק מספר כי הוא זוכר את התאריך 3/3/1999 כאילו היה אתמול. 

ביום זה, לאחר משא ומתן של שנים, הרפורמה נחתמה. קוצ'יק סבור כי זו הרפורמה החשובה ביותר שנחתמה בישראל בעשרות השנים האחרונות. הוא מספר בגאווה כי היתרונות שלה עצומים – באמצעותה נחסכו למדינה מאות מיליארדי שקלים (נסו לדמיין תרחיש שבו לכל עובדי המגזר הציבורי עדיין הייתה פנסיה תקציבית), והשתנה לחלוטין שוק ההון – אליו הוזרמו כספי הגמל והפנסיה של המצטרפים החדשים.

לדבריו, זה הגדיל את ההון ואת היכולת להשקיע ולחזק את המשק הישראלי, וכך נוצרה גמישות תעסוקתית עצומה; אנשים לא נתקעו יותר בתפקידים בגלל הפחד לאבד את הזכויות שצברו בפנסיה – כעת הם יכולים לקחת את הפנסיה איתם לכל מקום שילכו. העלות? זעומה (פירוט בבוקסה).

העלות של המעבר לפנסיה הצוברת למצטרפים חדשים

קוצ'יק מספר כי עלות הרפורמה הייתה זעומה – 2.1% בלבד מעלות השכר של עובדי המגזר הציבורי, וטוען שבהשוואה לרפורמות אחרות בסדר גודל שכזה, מדובר באפס עלות. מהם אותם 2.1% שאלתן? קוצ'יק מסביר: החישוב של הקצבה שמגיעה לעובד במסגרת הפנסיה התקציבית, אינה לפי כל השכר ברוטו, אלא לפי מרכיבים מצומצמים יותר מתוכו. השכר הקובע לפנסיה לא הכיל רכיבים כמו שעות נוספות, כוננויות, החזרי רכב, החזרי הוצאות ועוד. 

יוסי קוצ'יק. צילום: מתוך אתר חברת יוסי קוצ'יק יזמות

על מנת לתמרץ את מקבלי ההחלטות להסכים למעבר לפנסיה צוברת למצטרפים חדשים, הוחלט לצ'פר את העובדים הקיימים (שזכאים לפנסיה תקציבית) ולהגדיל להם את השכר הקובע לפנסיה. לפי הרפורמה, אדם שהרוויח 10,000 ברוטו, אך השכר הקובע לפנסיה עבורו היה 6,000 – אמור היה לקבל פנסיה מקסימלית של 4,200 שקל, שזה נמוך מאוד לאור השכר ההתחלתי. לכן, במסגרת הרפורמה, הוחלט לקחת את ההפרש, 4,000 שקל, ולכלול גם אותם כחלק מהשכר הקובע לפנסיה. עלות ההחלטה הזו, כאמור, היא 2.1% תוספת שכר לעובדי המגזר הציבורי הזכאים לפנסיה התקציבית. בשורה תחתונה, מדובר בתוספת של מיליארדים רבים לאורך השנים.

שאלנו את קוצ'יק למה לא ניצל את המומנטום ולהפסיק את הפנסיה התקציבית לכולם – גם לעובדים קיימים – ולהחליט שמאותו רגע כולם עוברים למסלול של פנסיה צוברת. קוצ'יק מסביר כי היכולת לממש את הרפורמה, קרי – להפסיק לייצר עוד התחייבויות תקציביות לעובדים עתידיים על ידי סגירת מועדון הפנסיה התקציבית למצטרפים חדשים, הייתה תלויה בניהול משא ומתן עם אנשים שקיבלו פנסיה תקציבית. היקף הרפורמה היה עצום, וניתן היה לחתום עליה רק מתוקף העובדה שהשינוי נעשה רק לחדשים, והוותיקים יכלו להמשיך ולהנות מהפנסיה התקציבית לפי חוזה העבודה שלהם. ניסיון לייצר מצב שכזה גם על הקיימים הרפורמה פשוט לא הייתה עוברת לטענתו. האפשרות לרתום את העובדים הוותיקים למהלך נבעה מהעובדה כי בהם לא פגעו, אלא אפילו שיפרו להם את התנאים, ובתמורה – הם הסכימו לשתף פעולה והסירו את התנגדותם.

הערת אגב: קוצ'יק, שחתר כאמור לביטול הפנסיה התקציבית במסגרת תפקידו באוצר, מכהן כיום כבעלים של חברת "קוצ'יק", המתמחה בייעוץ בתחומי יחסי עבודה ושכר. 

במסגרת עבודתו בחברה, שימש בשנה שעברה יועץ לנציגות השופטים במאבקה לקבלת פיצויים על המעבר לפנסיה צוברת. בסוף התהליך קיבלו השופטים מענקים חד-פעמיים שמנים, בגובה 9-12 משכורות (זכרו את זה כשנעסוק במשכורות הגבוהות ובזכאויות הרחבות של שופטים בפרק הבא). קוצ'יק בחר שלא להגיב בנושא זה.

כתבה מאת משה גורלי, כלכליסט

נחזור לרפורמה בפנסיה

ב-1999, שר האוצר מאיר שטרית ויו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, חתמו על הסכם למעבר עובדי המגזר הציבורי לקרנות הצוברות.

המקבץ הראשון של עובדים שעברו לפנסיה צוברת הגיעה בסוף שנת 2001. 80 אלף עובדי הרשויות המקומיות צורפו למסלולי הפנסיה הצוברת. סביר להניח שהם לא בדיוק הבינו כמה גורלי הסעיף ששונה בחוזה שלהם: הפנסיה שלהם תהיה מצומקת להחריד לעומת קודמיהם.

בואו נפשט את זה בדוגמה: דמיינו שני עובדים. האחד נכנס למשרד חודש לפני תחילת הרפורמה והשני חודש אחרי תחילתה. מאז הם עובדים כבר 20 שנים כתף אל כתף, באותה עבודה עם אותה המשכורת – 11,000 שקלים בחודש. העובד הראשון, שנכנס חודש לפני הרפורמה, יזכה לפנסיה של 7,500-8,000 שקלים בעוד העובד השני יאלץ להסתפק בפנסיה של 4,500-5,000 שקלים. זהו פער עצום – שיימשך כעשרים שנות פנסיה. 

הגל הבא התרחש בשנים 2002-2003, בהן עובדי המגזר הציבורי החדשים עברו למסלול פנסיה צוברת. ב-2003, כחלק מהתכנית הכלכלית הרחבה של שר האוצר דאז ורה"מ כיום בנימין נתניהו, אף הולאמו קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות. ההלאמה התרחשה בשל ההבנה כי לא ניתן להתחיל לטפל בגירעון העצום שמייצרות הקרנות הוותיקות שבהסדר, מבלי להעביר את השליטה על הקרנות לידי המדינה. במסגרת ההלאמה, המדינה הבטיחה להעביר לקרנות הישנות כ-100 מיליארד ש"ח, ומאז המספר הזה נופח.

בשלב האחרון, בשנת 2004, מערכת הביטחון הצטרפה למהלך, ומאותו הרגע, כל עובדי המדינה עברו למנגנון הפנסיה הצוברת.

אז למי בכל זאת מגיע צל"ש?

עם סיום הפרק הזה, חשוב שנזכור לפרגן לאותם פוליטיקאים ופקידים שפעלו לטפל בבעיית הפנסיה התקציבית והתגלו לאורך השנים כשומרי סף של השיטה התקציבית. להלן השמות:

  • אסתר סלמוביץ, יוסי כץ ושאול יהלום – ח"כים בכנסת ה-13. 
  • אהרון פוגל, מנכ"ל האוצר וראש "ועדת פוגל". 
  • מיכה וינטר ז"ל, סגן הממונה על שוק ההון באוצר וראש "ועדת וינטר"
  • שלום גרניט, הממונה על השכר באוצר

  • אף שהתעכב, בייגה שוחט – שר האוצר (שאגב, מקבל בעצמו קצבת פנסיה תקציבית של 45 אלף שקל – 100% מהשכר שלו כשר). 
  • מלבדם פעלו גם יוסי קוצ'יק, כממונה על השכר באוצר, ועמיר פרץ, שכיהן כיו"ר ההסתדרות – במסגרת תפקידם, והיוו חלק משמעותי בתהליך הפסקת מתן הפנסיה התקציבית לעובדים חדשים (אך דאגו לשמור על כלל הזכויות + פיצויים עבור אלה שכבר במערכת). 

ועדיין, כולנו ממשיכים לשלם גם היום יותר מדי על פנסיות לא מוצדקות. בפרק הבא ננתח – אילו בונוסים מופרכים מקבלים חלק מבעלי הפנסיות התקציביות. נגלה לך כמה כסף יוצא מכיסך לכיסי פנסיונרים בכל ענף. מי השיאנים, ואילו מגזרים אמנם מקבלים פנסיה תקציבית אך מצומקת?